הבית שבניתי בתוכי

טיול מסביב לעולם באוקטובר, בלי לצאת מהשרון

רגע לפני יום כיפור ביקשת מקלוד לעבור על שנה שלמה של שיחות, החלטות והתלבטויות ולספר לך מה הוא רואה כשמחברים את כל הנקודות. הוא החזיר לך דפוסים שלא הבחנת בהם, דברים שידעת אבל דחית שוב ושוב, וגם תשובה אחת שהצליחה לעקוץ. ומשם עלתה שאלה גדולה יותר: האם חשבון נפש מול מי שאינו שופט אותנו הוא בהכרח רדוד יותר, או שאולי דווקא מולו אנחנו מעזים להיות כנים באמת? ומה זה אומר על כל השיחות שאנחנו כן מנהלים עם אנשים?

למה אנחנו מחכים לרגע הנכון כדי להתחיל לדאוג לעצמנו?

אנחנו אמנם עדיין באוקטובר, אבל מבחינתי זה בדיוק הזמן להתחיל לתכנן קדימה. נובמבר הוא חודש יום ההולדת שלי, והשנה הוא נתן לי סיבה טובה לפתוח מפה, לחשוב לאן הייתי רוצה לנסוע, ובעיקר איזו תערוכה הייתי רוצה לראות בדרך.

לקראת יום בריאות הנפש הבין־לאומי, 10 באוקטובר 2026

ההיזון החוזר (פידבק) ביני לבין תלמידיי - הלמידה ההדדית שבה הם לומדים ממני ואני לומדת מהם - הוא שנותן לי תקווה ומפיח בי רוח טובה. בהוראה נכונה ומיטיבה נוצרת שותפות שבה הכיתה הופכת למרחב של צמיחה הדדית, של תלמיד ומורה.

אנחנו הישראלים אוהבים לארח. לפתוח שולחן, להוסיף עוד כיסא, לקרוא לילדים ולחברים ולהכניס הביתה גם את מי שהודיע ברגע האחרון. אבל דווקא הבתים שלנו לא תמיד מתוכננים לחיים האלה: לארוחות שישי שמתארכות, לחגים רבי־משתתפים ולרגע שבו שישה אנשים הופכים פתאום לחמישה־עשר. אז איך מתכננים בית שנעים לחיות בו ביום־יום — ויודע להתרחב בדיוק כשצריך?

אנחנו כל כך עסוקים בללמוד להיות חזקים. עצמאיים. מתפקדים. כאלה שמסתדרים לבד. ואולי בתוך כל זה שכחנו שגם להישען היא מיומנות.

דור, אדיר, עילי, מתן, נוי ונחצ׳ה. שישה שמות שנוספו למפת הרחובות של אבן יהודה, בשכונה החדשה ההולכת ונבנית בצפון המושבה. מאחורי כל אחד מהם עומד סיפור חיים שנקטע במלחמת חרבות ברזל, ומאחורי הבחירה להנציחם בדרך זו עומדת אמירה קהילתית פשוטה ועמוקה: הם ימשיכו להיות חלק מהמקום שבו חיו.

אני עדיין לא יודע אם עשיתי את הדבר הנכון

יקוב הדין את ההר האם אכן זה הפתרון הנכון?

שוכחים מהלו"ז, מורידים את המסיכה ההורית ולומדים לחבק את הלוז המשתנה. איך הופכים גם את הקשיים שצצים בחופשה משפחתית להזדמנות הכי טובה לגדול יחד.

על פרפר אחד, דף לבן, והדרך שבה אנחנו רואות את עצמנו מחדש