לפני כמה חודשים קיבלה תמר ליברמן תמונה בוואטסאפ. בתמונה הופיע שולחן עץ ישן, מעט שחוק, שהלקוחות ביקשו לחדש.
היא זיהתה אותו מיד.
זה היה השולחן הראשון שבנתה אי פעם, מתריס שמצאה בצד הדרך לפני יותר מעשור. כיום תומיק מחזיקה מפעל ייצור, נגרייה עם צוות מקצועי וחלל תצוגה עצום בלב אבן יהודה. חידוש רהיטים ישנים כבר אינו חלק מהעבודה השוטפת שלה. אבל לשולחן הזה תמר לא התכוונה לומר לא.
״הם היו זוג מקסים מתל אביב שקנה את השולחן הראשון שלי״, היא מספרת. ״כשהם שלחו את התמונה, מיד ידעתי שזה הוא. ברור היה לי שנחדש להם אותו.״
יש משהו כמעט מתבקש בכך שהרהיט הראשון של תומיק חזר אליה אחרי כל השנים. העסק כולו נבנה מתוך אותה אמונה: עץ טוב לא מסיימים ומחליפים. משפצים, מדייקים, נותנים לו עוד חיים.
גם המסלול של תמר וארז ליברמן נבנה פחות או יותר כך. לא על פי תוכנית גדולה ומסודרת, אלא מחומר שכבר היה שם, מהזדמנויות שנמצאו בדרך ומהנכונות לפרק דבר אחד כדי לבנות ממנו משהו אחר.
צילום: בועז לביא
היא יצאה לחופשת לידה וחזרה עם מקצוע חדש
תמר לא תכננה להקים נגרייה. היא עבדה כפיזיותרפיסטית, מקצוע שלמדה ברצינות ואהבה, ויצאה לחופשת לידה עם בנה השני. בזמן החופשה נרשמה לקורס נגרות בכפר נטר.
בדרך לקורס ראתה תריס ישן.
רוב האנשים היו חולפים על פניו. תמר עצרה ולקחה אותו איתה. התריס הפך לשולחן, ואחריו הגיעו חלונות ותריסים נוספים שהפכו לארוניות ולשידות. לאט לאט החלו להצטבר בבית פריטים שלא היו בו קודם, ויחד איתם האפשרות שאולי התחביב החדש הזה רוצה להיות משהו גדול יותר.
כעבור כשלושה חודשים חזרה תמר לעבודה, אבל בינתיים כבר הקימה עם ארז חנות אינטרנטית קטנה. הם עבדו עליה בלילה, ובבוקר העלו אותה לאוויר. תמר יצאה למשמרת.
ואז הטלפון צפצף.
רכישה אחת. אחריה עוד אחת. ואז שלישית.
״הייתי במחלקה ופתאום קיבלתי לטלפון שלוש רכישות״, היא נזכרת. ״זה היה משמח ומטורף. נורא התרגשנו.״
שלוש הרכישות האלה לא גרמו לה להגיש מכתב התפטרות עוד באותו היום, אבל הן סימנו שמשהו התחיל לקרות. ההזמנות התרבו, גג הבית התמלא בכלים ובחומרי גלם והפך בהדרגה למיני נגרייה. תמר וארז הדביקו פלטות בעזרת ראצ׳טים ואלתרו פתרונות, משום שעדיין לא היה להם כסף לציוד מקצועי.
במשך תקופה ניסתה תמר להחזיק בשני העולמות. היא אהבה את העבודה עם אנשים, אבל המשיכה להימשך לעץ, לריח, לחומר ולאפשרות ליצור משהו שיישאר בביתו של אדם במשך שנים. ככל שתומיק גדלה, ההחלטה נעשתה בלתי נמנעת.
תמר בחרה בעץ.
אבטיח, מצלמה ישנה ועורך דין אחד נחוש
כדי להבין איך ארז נכנס לסיפור, צריך לחזור כמה שנים אחורה.
תמר וארז, כיום בני 44, הכירו בגיל עשרים. היא הייתה אחרי הצבא ועבדה באילת. הוא הגיע לעיר לחופשה עם חבר משותף, שהיה חבר ילדות שלה וחבר מהצבא שלו.
תמר יצאה באותה תקופה עם מישהו אחר. ארז, לדבריה, כבר החליט שזה זה.
כמה חודשים לאחר מכן שמע שחזרה למרכז, השיג את מספר הטלפון שלה והזמין אותה לדייט. הם נפגשו בים. הוא הביא אבטיח ומצלמה ישנה.
משם התחילו יותר מ־25 שנים יחד, למעלה מ־15 שנות נישואים, ארבעה ילדים וכמות לא מבוטלת של רהיטים.
כשהעסק של תמר החל לגדול, ארז עדיין עבד כעורך דין בחברת הייטק. היו לו חליפות, טיסות, משכורת מסודרת וכל מה שאמור לגרום לאדם שפוי להישאר בדיוק במקום שבו הוא נמצא.
ואז תמר נכנסה להיריון עם ילדם השלישי, והשניים קיבלו החלטה שלא הייתה שכיחה במיוחד באותם ימים: ארז ייצא לחופשת הלידה.
לפי זיכרונה של תמר, הוא היה בין כמה מאות גברים בלבד בישראל שעשו זאת אז. במקום העבודה הרימו גבה. מבחינת תמר וארז, היה ברור שהוא מצטרף לעסק ולא חוזר למשרד.
אמא של ארז התקשתה מעט יותר לעכל את המעבר.
״הוא עזב חברת הייטק, עריכת דין, חליפות וטיסות״, מספרת תמר. ״זה היה סוג של כלוב זהב, ופתאום הוא החליט שהוא הופך להיות טמפלר, כמו שאמא שלו הרומנייה קראה לזה. כבר היינו עם שלושה ילדים, כך שהחשש הכלכלי היה מובן. אבל בשלב הזה כבר אי אפשר היה לעצור אותנו.״
פרסומתשני אנשים עם ארבעה ילדים עזבו מקצועות בטוחים, הדביקו פלטות עם ראצ׳טים על הגג, מכרו ג׳יפ כדי לשלוח כסף לספק בחו״ל, וביום שבו היו אמורים לפתוח חנות ענקית פרצה הקורונה.
זה לא ״מסע של צמיחה״. זו תעוזה שגובלת לרגעים בשיגעון.
הג׳יפ שאהב הפך למכולה
אחד הרגעים שבהם התעוזה הזאת קיבלה ביטוי ממשי הגיע כשהחליטו להיכנס לעולם היבוא.
הם רצו להביא לישראל פריטים ורהיטים שישלימו את מה שייצרו בעצמם, אבל כסף למכולה הראשונה לא ממש חיכה בחשבון הבנק. מה שכן היה להם הוא הג׳יפ הישן של ארז, שאותו אהב מאוד.
אז הם מכרו אותו.
בכסף שקיבלו מימנו את המכולה הראשונה והעבירו את התשלום לספק מעבר לים. עכשיו נותר רק לחכות ולגלות אם הסחורה באמת תגיע.
״ברגע שעושים את ההעברה ועדיין לא מקבלים את הסחורה, הלב בתחתונים״, אומרת תמר. ״פגשנו את הספק ודיברנו איתו, אבל עדיין, את מעבירה את הכסף ומחכה. כשהמכולה הגיעה ופרקנו אותה, היינו בעננים.״
זו אולי הגרסה המשפחתית ליזמות: לא מצגת למשקיעים ולא סבב גיוס. ג׳יפ אחד בחוץ, מכולה אחת בדרך והרבה מאוד אמונה שהדבר הזה עומד לעבוד.
בתקופה אחרת שכרו מכולה בבית יהושע ועבדו בה יחד, רק שניהם. העסק כבר לא היה תחביב, אבל עדיין לא היה המפעל שהוא היום. הם ייצרו, ארזו, מכרו, פתרו בעיות ובמקביל גידלו ילדים.
היו גם לחץ, עייפות וריבים. כי עם כל הכבוד לחלום משותף, כשזוג עובד יחד כל היום, העסק לא תמיד נשאר יפה ומסודר כמו אולם תצוגה.
הרגל עבה מדי והאיש שמציל את הנישואים
כיום חלוקת התפקידים ברורה יותר. ארז מנהל את הייצור ואת הנגרייה באזור התעשייה בנתניה. תמר אחראית על העיצוב, פיתוח הקולקציות, חלל התצוגה והקשר עם הלקוחות.
אבל הדרך להפרדת הרשויות הייתה ארוכה.
תמר רואה את הרהיט בראש. ארז צריך להבין מה בדיוק היא רואה ולגרום לזה לעמוד על ארבע רגליים, רצוי בלי להתפרק ורצוי גם בלי לחזור לנגרייה חמש פעמים.
״אני אומרת לארז, ‘טוב, בוא נבנה את זה’, והוא בונה״, היא מספרת. ״אחר כך אני מסתכלת ואומרת, ‘יואו ממי, אבל הרגל מה זה עבה. אין מצב לדקק אותה?’ לקח לנו זמן להבין איך אני מבקשת ואיך הוא בונה את הדבר כמו שהעין שלי רואה אותו.״
ביניהם נמצא רונן מנהל הנגרייה, שמלווה את תומיק כבר שנים וזכה בתפקיד נוסף שאינו מופיע בהגדרת המשרה.
״אנחנו תמיד צוחקים שאם הוא לא היה מנהל הנגרייה, לא בטוח שהנישואים היו שורדים״, אומרת תמר. ״כל בקשה שלי עוברת אליו. זה הסוד, להכניס גורם שלישי שהוא גם המפשר.״
אחרי יותר מ־25 שנים יחד, הם כבר יודעים שלא כל ויכוח על רגל של שולחן הוא באמת ויכוח על רגל של שולחן. לפעמים צריך רק להתרחק קצת, לתת לאבק לשקוע ולזכור שבסוף שניהם מנסים לבנות את אותו הדבר.
צילום: גל בן זאב
תומיק של אבא
כשתמר פתחה את החנות האינטרנטית הקטנה, היא לא חשבה שהעסק יהפוך למותג שיפרנס את המשפחה כולה. היא גם לא פנתה לאסטרטג מותגים כדי למצוא לו שם.
תומיק היה שם החיבה שלה בילדות.
אביה, שעלה מהולנד לישראל בשנות השבעים, נהג לקרוא לה כך במבטא הולנדי. כשהייתה צריכה להקליד שם לחנות החדשה, זה הרגיש לה טבעי.
השם הקטן והמשפחתי גדל יחד עם העסק, אבל לא איבד את מה שהיה בו מלכתחילה. גם היום, כשהרהיטים מיוצרים בנגרייה מקצועית ונמכרים בחלל תצוגה רחב, תומיק עדיין מבקשת להשאיר את היד האנושית בתוך המוצר.
הרהיטים מיוצרים מעץ מלא, חלקם על פי מידה ובהתאמה לבית שאליו יגיעו. הסדקים, העורקים והשינויים בין לוח ללוח אינם משהו שצריך לטשטש. להפך. מבחינת תמר, שם נמצא כל העניין.
״רואים את העץ, את הטקסטורה, את הסדקים הטבעיים ואת האישיות של כל לוח״, היא אומרת. ״אין שני רהיטים זהים, וזה בדיוק הקסם.״
צילום: ערן סלם סטיילינג: דיאנה לינדר
ביום שבו החנות הייתה אמורה להיפתח, העולם נסגר
חלל התצוגה של תומיק נמצא כיום ברחוב השקד 5, בתוך המבנה שבו פעל בעבר בית הקולנוע הישן של אבן יהודה. לפני שתומיק נכנסה אליו פעל במקום ספא, והחלל היה מחולק לחדרים ונזקק לשיפוץ יסודי.
תמר וארז השקיעו בו כסף, זמן, עבודה ומשאבים, והיו אמורים לפתוח את החנות החדשה במרץ 2020.
התזמון היה מושלם, אם המטרה הייתה להיכנס להיסטוריה כאנשים הכי פחות ברי מזל באבן יהודה.
ביום שבו היו אמורים לפתוח, הוכרז הסגר הראשון.
החנות הייתה מוכנה. הדלתות נשארו סגורות.
״השקענו כל כך הרבה, ופתאום אי אפשר היה לפתוח במשך כשלושה חודשים״, מספרת תמר. ״זה היה רגע שבו באמת הלב היה בתחתונים.״
במקום לחכות שהעולם יחזור לעצמו, הם הקימו במהירות חנות מקוונת. הלקוחות המשיכו לקנות, אף שרהיטים הם מסוג הדברים שאנשים רוצים לראות, למשש, להריח ולשבת עליהם לפני שהם שולפים כרטיס אשראי.
את החודשים שבהם החנות עמדה סגורה ניצלו תמר וארז כדי לעבוד.
״עשינו מלימון לימונדה״, היא אומרת. ״דווקא בתוך הפאוזה החלטנו שאנחנו הולכים על זה בכל הכוח. בנינו עוד מיטות, עוד ספות ועוד מוצרים. כשכבר יכולנו לפתוח, החנות הייתה מלאה בכל טוב.״
הם לא הסתפקו בלשרוד את הקורונה. הם השתמשו בה כדי למלא את המקום שאליו עדיין אסור היה לאנשים להיכנס.
צילום: ערן סלם סטיילינג: דיאנה לינדר
ארבעה ילדים גדלו בתוך תומיק
הילדים של תמר וארז, מיכאל בן 15 וחצי, יהונתן 13 וחצי, דפנה 12 ונעמי בת 7. הם לא ממש זוכרים את החיים לפני תומיק, משום שמבחינתם העסק תמיד היה שם. לצד אלבומי יום הולדת וטיולים משפחתיים, נשמרו תמונות שלהם קטנים בתוך הנגרייה, משייפים, חותכים ומצטלמים ליד אנשי הצוות.
הבן הבכור מגיע לעזור בחופשות וכבר בונה פריטים באופן עצמאי. אלא שההשפעה אינה מסתכמת ביכולת להפעיל כלי עבודה. העין העיצובית, כך נראה, חלחלה לכולם.
״הבן השני עיצב לעצמו חדר בצורה שקשה להאמין שילד בן 13 עשה״, מספרת תמר. ״גם הבת סידרה לעצמה חדר מהאגדות. לפעמים אני אומרת לארז, ‘יואו, איך שרטנו אותם’. הם מסתכלים על בתים ומדברים על מה בטח יש בפנים. הם אוהבים אסתטיקה ונוי. כנראה שכשגדלים בתוך זה, סופגים.״
במשפחת ליברמן לא שואלים רק איפה הנחת את הנעליים. יש סיכוי סביר שמישהו גם ישאל מדוע הקונסולה שבחרת אינה מדברת עם החלל.
האי שאסור היה למכור
הבית הפרטי של המשפחה הוא אולי הפרויקט שמספר את סיפורה של תומיק בצורה הטובה ביותר. תמר וארז בנו אותו מאפס, וכל הרהיטים בו נוצרו על ידם.
שולחנות וספות מתחלפים מפעם לפעם. בכל זאת, בית של בעלי חנות רהיטים הוא גם מקום שבו דגמים חדשים מקבלים תקופת ניסיון בתנאי אמת. אבל פריט אחד אינו הולך לשום מקום.
זו הייתה שידה ישנה מרובת מגירות שהגיעה במסגרת אחת המכולות. תמר פתחה אותה והחליטה מיד: את זו לא מוכרים.
בהמשך הפכו אותה לאי במטבח. הם שינו את חלוקת המגירות ובנו סביבה את שפת הבית כולו.
״פתחתי את המכולה ואמרתי, ‘זה שלי’״, היא מספרת. ״כל השפה של הבית נבנתה סביב האי הזה. אצלנו הסנדלר לא הולך יחף, אבל האי נשאר. הוא הלב של הבית.״
יש בתים שנבנים סביב תוכנית אדריכלית. הבית של תמר וארז נבנה סביב שידה שהיא סירבה למכור. איכשהו, במקרה שלהם, זה נשמע הגיוני לגמרי.
אחרי כל השנים, עדיין בונים
יותר מעשור חלף מאז אותו תריס ישן בצד הדרך. הגג הביתי הפך לנגרייה, החנות המקוונת הקטנה הפכה למותג, המכולה השכורה התחלפה במפעל וחלל התצוגה מרהיב ומזמין.
תמר וארז גדלו עם תומיק. ארבעת ילדיהם גדלו בתוכה. העסק התמקצע, התרחב והגיע לבתים רבים ברחבי הארץ, אבל בבסיסו נשאר אותו דחף ראשוני: לראות משהו שאחרים אולי היו משאירים בצד הדרך ולדמיין מה הוא עוד יכול להיות.
החלום הבא שלהם הוא להגיע לבתים נוספים בארץ ובעולם, להמשיך ליצור רהיטים שיחזיקו עשרות שנים ולהישאר עסק משפחתי גם כשהוא גדל.
יותר מעשור לאחר שנבנה מתריס ישן, השולחן הראשון של תומיק עדיין נמצא אצל הזוג שקנה אותו. הוא נשחק, חזר לחידוש וימשיך איתם הלאה.
אבל הסיפור הגדול באמת אינו סיפורו של השולחן. הוא סיפורם של שני אנשים שהעזו לעזוב את המוכר והבטוח, שוב ושוב, ולבנות יחד משהו שלא היה קיים קודם. הם בנו רהיטים, נגרייה, מותג ובית. בדרך הם גידלו ארבעה ילדים, שרדו פחדים, מכולות, קורונה ולא מעט ויכוחים על עובי הרגליים.
תמר וארז ליברמן לא רק הקימו את תומיק. הם נתנו לה את השם של תמר, את הידיים של שניהם, את הבית של המשפחה ואת הלב של זוג שבוחר כבר יותר מ־25 שנה לבנות יחד.
וכשמסתכלים על כל מה שבנו, קשה שלא לחשוב שזה כנראה הרהיט הכי יפה שיצא מתומיק: החיים שלהם.
צילום: ערן סלם סטיילינג: דיאנה לינדר
צילום: דיאנה לינדר
