המצאתי הסבר חדש למונח שמבחינתי נולד כאן, בין השבילים והגינות של אבן יהודה, הורות קהילתית.

ימים שבהם אנחנו מרגישים שהרחובות מתמלאים בחבורות, והשליטה שלנו, ההורים, חומקת לנו סופית מבין האצבעות. והמתבגר שלנו? הוא אולי נשאר לבד.

אין מה לעשות, כל הורה שנדבר איתו עכשיו יגיד ש"הילדים צריכים כבר שגרה, הם בטוח יצטרכו טיפול, המסכים גומרים אותם והם בעיקר מסכנים שזאת הילדות שלהם". אבל בא לי להציע פחות לרחם עליהם, ובמקום זה לשאול את עצמנו: מה אנחנו, המבוגרים, צריכים מהם? (ספוילר: אנחנו בטח צריכים מהם ספייס, אבל זו לא התשובה).

לכל אחד מאיתנו יש זיכרון פורים צרוב מהילדות. חלקנו זוכרים לילות של ציפייה ותחפושת מושקעת שאמא או אבא עבדו עליה שעות נוספות, ויש את אלו שזוכרים בדיוק את ההפך, את האיפור המגרד, את המבוכה עם התחפושת שלא ממש הייתה מה שרצינו, או שאולי לא רצינו בכלל להתחפש. אבל היי, זה פורים, כולם מתחפשים, כולם מצטלמים, לא?

בתקופה האחרונה, נדמה שמעל כולנו מרחפת עננה אחת גדולה ואפורה. כולנו שומעים את הדיווחים על איראן, מרגישים את הדריכות באוויר, ושוב נערכים למשהו שאנחנו לא באמת יודעים איך, מתי או אם הוא יקרה. ובתוך כל חוסר הוודאות המטורף הזה, מצופה מאיתנו ומהילדים שלנו, פשוט להמשיך. לקום בבוקר, לעבוד, ללמוד, לתפקד, ולשדר שהכול "כרגיל".