תאמינו או לא, ילדים יודעים לנפוש. למרות שלפעמים נראה שהילדים שלנו מגיעים איתנו לחופשה בעיקר בשביל להגיד לנו "אמא תקני לי", "יש שם Sephora?" או "יש משחק טוב ללכת לראות", בתאכלס, מה שהם באמת רוצים בחופשה הזאת, זה את הזמן איתנו.

זמן שבו אנחנו בחופש יחד איתם, לא בעבודה, לא רצים אחרי משימות, אלא פשוט נמצאים בסטייט אוף מיינד אחר.

רגוע יותר, מאפשר יותר, מצחיק יותר, קצת ילדי יותר אולי?

כזה שמוריד את המסכה ההורית שביום-יום מנסה לשמור על שגרה וגבולות ברורים ועכשיו יוצאת להפסקה. הילדים מחכים, במלוא מאודם לפגוש אתכם, ככה: אותנטיים, רכים יותר, גמישים יותר, משחקים יחד איתם את המשחק הנעים הזה של "הכל בסדר, החיים רגילים, זה לא שאנחנו במלחמה או משהו כזה".

תרצו לקרוא לזה אסקפיזם? אז הנה, כתבתי את זה ואני לא חושבת שאנחנו צריכים להתבייש שזה מה שאנחנו רוצים. אנחנו כן צריכים להתבייש, אם אנחנו לא מבינים שזה גם בדיוק מה שהילדים שלנו צריכים.

הרי בואו, אין לנו הרבה שנים שבהן הם עוד ירצו לבוא איתנו לחופשה משפחתית, נכון? כן יש לנו ממש עכשיו את ההזדמנות ליצור חוויות, ליצוק ערכים, לייצר מערכת יחסים, להיות בכאן ועכשיו ולגלות את הילדים שלנו עוד קצת. לפעמים אנחנו נגלה דברים שלא ידענו עליהם, פשוט כי פתאום התפנינו להסתכל עליהם ולהקשיב להם באמת.

אני למשל, מאוד אוהבת חופשות עם חברים, כי אז גם לנו וגם לילדים יש עם מי להיות ואין רגע דל.

אבל יותר מזה, אני הכי אוהבת, בפער, חופשות שהן רק של המשפחה הפרטית שלנו. שם נוצר הקסם. שם נוצרים הרגעים, הזיכרונות. שם אני פתאום אגלה איך היא התבגרה, איך הוא פתאום נהיה אדם של שיחה, ואיך הצחוק המתגלגל שלהם הוא כמו חיבוק אחד מתמשך.

אני מציירת פה ציור אופטימי של חופשה שהכל כיף, זורם ומדהים בה, וכולנו יודעים שזה לא באמת כך. אבל מה שנתמקד בו יגדל ויצמח, אז כדאי שאלה יהיו הרגעים הטובים, נכון?

אז אני אומרת לכם, ואני מוכנה גם לצרוח את זה: אם אתם תתמקדו בלילות שהילדים היו בג'טלג ולא ישנו, במיטה המלוכלכת שקיבלתם במלון או באנשי שירות שדיברו לא יפה, אז אתם תפספסו עולם שלם של משפחתיות.

אני רוצה להציע לכם להתמקד במה שיש: בילדים, בחיבוק, בזמן, בארוחות, ביכולת להסתכל מהצד וללמוד עוד משהו עליהם ועל עצמכם.

כי זאת המהות של חופשה, דבר שבאינטנסיביות של החיים, ביום יום, פחות מתאפשר לנו.

אבל חייב פרקטיקה, נכון? אז ככה:

• לפני הנסיעה, שתפו את הילדים בתוכניות: ספרו להם מה אתם מקווים שתחוו ותרגישו יחד בטיול ותפתחו איתם ציפיות.
• בבקשה אל תלחצו מהתנגדויות: אם הילדה לא רוצה לטייל בטבע והילד לא רוצה להסתובב בקניון, תנו גם לזה מקום. זה ממש בסדר שלא כולם ייהנו במקסימום מכל דבר, זו אחלה למידה לחיים. כשאתם פחות תתנגדו להתנגדות שלהם, זה מה שיאפשר להם לראות איך כן אפשר להפיק את המירב מכל מקום שיהיו בו. אז הם מתנגדים, אתם סופגים ולא מתרגשים.
• דברו על החששות שלכם: זה ייתן לגיטימציה ומקום גם להם להביע את החששות שלהם. "וואי, איך אני מקווה שלא נצטרך לחכות מלא זמן בשדה התעופה", "אני ממש מפחדת מהמסלול הזה, אולי יהיה לי קשה".
• ספרו להם מה אתם צריכים מהם: במקום להגיד "אני מצפה שתתנהג יפה הפעם", תגידו למשל: "וואי, אני ממש אצטרך שתרגיעי אותי כשנעלה על הרכבל, כי זה קצת מלחיץ אותי". למה? כי זה יאפשר להם להגיד לכם מה הם צריכים מכם, במקום להתנהג את זה החוצה בעצבים.

וחשוב לא פחות,

תזכרו! אם תגיעו עם פנטזיה ותכריחו אותה להתקיים, ייווצר לחץ מטורף. אבל אם תחליטו מראש שאתם באים ליהנות, לזרום, לדבר ולהקשיב, אז המציאות תעלה על כל דמיון. וזה באחריות!