"הדואג לשנה זורע חיטה, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך." יאנוש קורצ'ק בעוד מספר שבועות יסתיים החופש הגדול. הילדים יחזרו לכיתות, ההורים יחזרו לשגרת ההסעות, החוגים במתנ"ס יתחדשו, והמערכת כולה תנסה לחזור למה שנקרא "שגרה". אבל בואו נהיה כנים לרגע. בישראל של 2026 אין באמת שגרה.

החודש אני חוגגת 50 שנות חיים, ומתוכן 15 שנים באבן יהודה. במושבה היפה הזאת התגלו לי חלקים משמעותיים במסע שלי, וגם הייעוד שלי הלך והתבהר. כאן יצרתי, התפתחתי, פגשתי אנשים שהפכו לחלק מהדרך והעזתי להפוך חלום לכלי ממשי. אז רגע לפני שאני מספרת עליו, אני רוצה לומר תודה. תודה על המקום הזה ותודה עליכם.

מתברר שמיליוני אנשים כבר עשו בדיוק את זה.

לפני כמה ימים ישבתי מול היומן שלי וניסיתי לעשות סדר בחודש אוגוסט. פגישות, אימונים, עבודה, מילואים, סידורים והלו״ז של הילדים. הכול היה מתוכנן, כמעט עד השעה האחרונה. ואז הסתכלתי שוב על היומן ושאלתי את עצמי שאלה פשוטה: איפה אני בכל זה?

הגוף שלנו לא מגיב רק לטמפרטורה. הוא מגיב גם לאור, לצבעים, לעומס החזותי, לתנועת האוויר ואפילו לחומרים שסביבנו. לכן יש בתים שנכנסים אליהם ביום קיץ חם, ומיד מרגישים הקלה, גם כשהמזגן מכובה, ויש כאלה שגם ב-22 מעלות עדיין מרגישים "כבד".

אם יש משהו שלמדתי לאורך השנים, הוא שכמעט אף אחד לא מגיע אליי רק בגלל כאב.

היא מצאה תריס ישן בדרך לקורס נגרות. הוא מכר את הג׳יפ שאהב כדי לממן מכולה מחו״ל. באמצע היו ארבעה ילדים, שתי קריירות שננטשו, גג שהפך לנגרייה, קורונה אחת ולא מעט ויכוחים על עובי הרגליים של השולחן. כך בנו תמר וארז ליברמן את תומיק. רהיט אחר רהיט, החלטה אחר החלטה, ובדרך כלל בלי לדעת עד כמה רחוק זה עוד יגיע.

הן נראות כמעט אותו הדבר, מבינות זו את זו בלי מילים ולא תמיד מסכימות על הדרך. שיר עפה עם החזון, אור מחזירה את כולם לקרקע, ובין שתיהן נולדים בתים שלא רק מצטלמים יפה, אלא באמת טוב לחיות בהם.

אחרי שנים שבהן ניסינו להוציא מהשיער כל טיפת צהוב, 2027 מחזירה לנו את הזהב. גם הקארה הקצר חוזר, האדומים מתעוררים ומי שתרצה מהגוני תצטרך להביא איתה קצת אומץ. שי אוזנה חזר מכנס Mon Platin Professional עם כל מה שעומד לעלות לנו לראש.

יולי באבן יהודה נראה כמו עיר שעברה פינוי. שעה עשר בבוקר, הרחובות ריקים, בתי הקפה חצי מלאים, וכל מי שיכול נמצא איפשהו בין המים לקרם הגנה.