ב-17.11.1988, לפני 38 שנים, עבר אבי לעולם שכולו טוב.

מותו, שהגיע בפתאומיות גמורה, פער בי סדק שקיים ופועם עד עצם היום הזה.

הוא היה בן 50 בלבד, גבה קומה ויפה תואר, אבא מקסים, מסור ואהוב, שהלך בטרם עת בדמי ימיו.

אני הייתי אז נערה בת 14, מתבגרת תמימה ומבולבלת.

איבוד הורה הוא אירוע מכונן בכל גיל, מקטן ועד גדול. וכשאת גדלה ומתבגרת בלי אבא, אי אפשר שלא לחוש את הכאב הצורב על כל מה שלא קרה, על כל השנים והחוויות שהחמצתי עם האיש שכל כך כל כך אהבתי.

עד לאותו רגע גדלתי בבועה שבה העולם היה מוגן, נעים וטוב. מותו היה נקודת עצירה כואבת, טלטלה שהותירה אותי עם אינספור שאלות. הגדולה מכולן הייתה: איך ייתכן שהעולם ממשיך כאילו דבר לא קרה?

ובכל זאת, כותלי ביתנו נותרו איתנים ויציבים בזכות אימא, הלביאה שלנו.

אימי אהבה את אבי אהבת נפש אדירה. היא הצהירה שלא יהיה לה עוד גבר אחר מלבדו, הרימה את ראשה בגבורה ודאגה שהבית ימשיך לתפקד ושלנו, הילדים, לא יחסר דבר.

במרחק השנים אני מבינה היום אילו תעצומות נפש נדרשו ממנה כדי להחזיק הכול. ככל שנוקף הזמן, ובמיוחד מאז הפכתי בעצמי אימא לארבעה ילדים מתבגרים, ההערכה וההערצה כלפיה גדלות עשרות מונים. וכך גם הגעגוע לשני הוריי.

 בספרי "זמן בציר" מוקדש שער שלם לזיכרון ולהיזכרות. השיר "אילוץ" מדבר בדיוק על אותה נקודת עצירה - נקודת האל-חזור הכואבת, זו שכל מי שאיבד אדם יקר לליבו, נושא איתו לעולם:

אִלּוּץ

 

מַתְחִילָה לַחְשֹׁב עַל הַחַיִּים

וְנִזְכֶּרֶת בְּךָ, אַבָּא.

כְּשֶׁהֶחְשִׁיךְ

רַק אֲנִי וְאַתָּה נֶעֱצַרְנוּ,

כָּל הָעוֹלָם הִמְשִׁיךְ.

 

נִסִּיתִי בִּלְעָדֶיךָ לְהָבִין עוֹלָם טוֹב מִכֻּלָּם:

"אָז מָה אִם הֶחָבֵר עָזַב אוֹתָךְ?"

"גַּם אִם נִכְשַׁלְתְּ בַּמִּבְחָן – תִּתְגַּבְּרִי!"

"אַבָּא שֶׁלָּךְ לֹא מֵת כְּמוֹ שֶׁלִּי!"

 

ורַק כְּשֶׁדְּמוּתְךָ הֵחֵלָּה לְהִתְעַמְעֵם

רַצְתִּי לְאַלְבּוֹם הַתְּמוּנוֹת הַמְּעַטּוֹת,

הִתְחַלְתִּי דְּמָעוֹת

וְלִצְרֹחַ

כִּי אַתָּה נֶאֱלַצְתָּ לַעְצֹר

וַאֲנִי נֶאֱלַצְתִּי

לִדְהֹר, לְהַמְשִׁיךְ וְלִשְׁכֹּחַ.

 כרמית מנדל-עדני

"זמן בציר"