יש משהו כמעט לא הגיוני בשלכת.

עץ שבמשך חודשים רבים השקיע אנרגיה בהצמחת העלים שלו, הזין אותם, פרש אותם אל השמש ונעזר בהם כדי לחיות ולצמוח, מגיע לרגע שבו הוא פשוט משחרר אותם.

הוא אינו נאחז בהם רק מפני שפעם היו חיוניים לו.

אנחנו, בני האדם, קצת פחות טובים בזה.

אנחנו נשארים במקומות עבודה שכבר אינם מצמיחים אותנו, במערכות יחסים שסיימו את תפקידן, בהרגלים שאנחנו יודעים שאינם מיטיבים איתנו. אנחנו ממשיכים לעבוד יותר מדי, לרַצות, לדחות, לכעוס, לפחד או להתנהל בדרכים מסוימות, לפעמים מסיבה פשוטה להפליא: ככה התרגלנו.

בשירה "דרכים בסתו" מתארת המשוררת לאה גולדברג את הלב הנמשך אל הזיכרון.

אולי זה בדיוק הקושי. הטבע משחרר, אבל הלב ממשיך לרדוף אחרי מה שהיה.

למה כל כך קשה לנו להשיל?

הרגלים אינם רק פעולות שאנחנו חוזרים עליהן. עם הזמן הם הופכים לחלק מהאופן שבו אנחנו מגדירים את עצמנו. "אני אדם כזה". "ככה אני". "בגילי כבר לא משתנים". "אני תמיד עושה הכול לבד".

מחקרים בפסיכולוגיה של הרגלים מראים שכאשר אנחנו חוזרים על אותה התנהגות באותו הקשר, היא הופכת בהדרגה לאוטומטית. אנחנו כבר לא באמת בוחרים בה בכל פעם מחדש. היא פשוט מתרחשת.

מעניין שדווקא כאשר ההקשר משתנה, בעקבות מעבר דירה, שינוי מקום עבודה, פרידה, יציאה לפנסיה או שינוי משמעותי אחר, נוצר לעיתים סדק באוטומט.

החוקרים מכנים זאת Habit Discontinuity: השגרה שנשברת, ואיתה נחלש לרגע קט כוחם של ההרגלים הישנים. במחקר שדה בקרב 800 משתתפים נמצא כי מי שעברו דירה לאחרונה היו פתוחים יותר להתערבות שנועדה לעודד הרגלים סביבתיים. המעבר יצר עבורם "חלון הזדמנויות" לשינוי.

אולי זו אחת המתנות הסמויות של פרידה: היא מטלטלת, אבל היא גם מערבבת מחדש את הקלפים.

השאלה איננה רק ממה נפרדנו, אלא מי אנחנו יכולים להיות עכשיו. הפרידה יכולה להיות מבית, מבת זוג או ממקום עבודה, או להיות כרוכה ב"קן המתרוקן". הכאב הנוצר בעקבות האובדן עשוי לפתוח סדק של הזדמנות לשינוי מיטיב לטובת העתיד, במקום לבכות את העבר.

גם ארגונים צריכים לדעת להיפרד

מה שנכון לבני אדם נכון גם לארגונים, לקהילות ולמדינות.

בעולם הניהול העכשווי קיים מושג יפה, Unlearning: היכולת להיפרד מידע, מהנחות, מהרגלים ומדרכי פעולה שפעם היו נכונים, אבל אינם מתאימים עוד למציאות החדשה.

וזה קשה במיוחד כאשר דווקא הדברים האלה הביאו אותנו בעבר, שוב ושוב, להצלחה.

כמה שזה מוכר לנו גם מהחיים.

לפעמים הדבר שהביא אותנו עד הלום הוא בדיוק הדבר שלא יאפשר לנו להגיע מכאן לשם, לעתיד מיטיב שחלמנו עליו ולא העזנו לחשוב שהוא באמת בהישג ידינו.

היכולת לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה אולי בנתה לנו קריירה מפוארת, אולם עתה היא גובה מחיר. היכולת לוותר ולרַצות אולי שמרה פעם על מערכת יחסים עם חברה או עם בן או בת זוג, אבל היום היא משאירה אותנו בתוכה קטנים. מנגנון הגנה שפיתחנו לפני עשרים שנה אולי הגן עלינו אז, והיום הוא מהווה בית כלא.

לא כל מה שהיה נכון צריך להמשיך להיות נכון.

ומה אם במקום להוסיף, נגרע?

אנחנו חיים בתרבות שמקדשת התחלות. עוד הרגל בריא, עוד משימה, עוד יעד, עוד קורס, עוד החלטה להיות גרסה משופרת של עצמנו.

אולי נובמבר מזמין שאלה אחרת: לא מה אני רוצה להתחיל? אלא מה הגיע הזמן להפסיק?

איזה הרגל כבר אינו משרת אותי? מאיזו תפיסה על עצמי הגיע הזמן להיפרד? איזה כעס אני נושאת בתוכי הרבה אחרי שהאירוע הסתיים? איזו מערכת יחסים מתקיימת בעיקר מכוח האינרציה? האם אני נשארת במקום העבודה שלי משום שטוב לי בו, או משום שמפחיד אותי לדמיין את עצמי בלעדיו?

ואולי השאלה הקשה מכולן: לאיזה "אני" ישן אני עדיין נאמנה, למרות שכבר הפכתי למישהי אחרת?

הסתיו אינו מתנצל על השלכת.

העץ אינו מפרש את העלים הנושרים ככישלון. הוא אינו מנסה להדביק אותם בחזרה לענפים. הוא מסכים לעבור תקופה שבה הוא חשוף, כמעט עירום, ורק מתוך ההסכמה להיות לרגע בלי מה שכיסה אותו, באפשרותו להתחיל מחזור חדש.

אולי גם עלינו ללמוד משהו מהעצים.

לא כל פרידה היא כישלון. לא כל סוף אומר שטעינו. יש אנשים, מקומות, תפקידים והרגלים שהיו נכונים לזמנם, ואז חדלו להיות כאלה. אפשר להכיר להם תודה מבלי להמשיך לשאת אותם.

אנחנו אוהבים לדבר על צמיחה, התחדשות והתחלות חדשות. הרבה פחות נוח לנו לדבר על התנאי שקודם להן: ויתור. אובדן. סוף. פרידה.

אבל אין אביב בלי שלכת.

אי אפשר לצמוח באמת בלי להשיל משהו ישן. ואולי אי אפשר לחיות באמת בלי להסכים, מדי פעם, למות קצת: להיפרד ממי שהיינו, ממה שהיה וממה שכבר אינו משרת אותנו, כדי לפנות מקום למי שאנחנו עוד יכולים להיות.

לקריאה נוספת

גולדברג, לאה. "דרכים בסתו", מתוך טבעות עשן. 1935.

קליר, ג'יימס. הרגלים אטומיים – שיטה קלה ומוכחת להטמעת הרגלים טובים ולשבירת הרגלים רעים. מטר.

דוהיג, צ'רלס. כוחו של הרגל – למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים בחיים ובעסקים. כנרת זמורה־ביתן.

Wood, W. & Rünger, D. (2016). “Psychology of Habit.” Annual Review of Psychology, 67, 289–314.

Verplanken, B. & Roy, D. (2016). “Empowering Interventions to Promote Sustainable Lifestyles: Testing the Habit Discontinuity Hypothesis in a Field Experiment.” Journal of Environmental Psychology, 45, 127–134.

Klammer, A., Grisold, T., Nguyen, N. & Hsu, S. (2025). “Organizational Unlearning as a Process: What We Know, What We Don’t Know, What We Should Know.” Management Review Quarterly, 75, 2147–2171.

שיר סתיו להשראה

"הביאו את הסתיו" – להקת איפה הילד
מילים: חמי רודנר | לחן: אסף שריג

"הביאו את הסתיו, שלכת
וליבנו האטום והקר
יתרחב וינשום
הביאו את הסתיו
נתרפק עליו
עלים יסתחררו ברחובות
יהיה געגוע"

(מתוך השיר הביאו את הסתיו, להקת "איפה הילד". מילים חמי רודנר, לחן אסף שריג)

להאזנה: https://www.youtube.com/watch?v=BHi6LB5yrHw