יש לי שתי תשוקות עיקריות, והמשותף להן הוא הרוח.

הפעם בחרתי לכתוב על מסעות הצילום שלי, שגם בהם אני מחפשת את מה שמעבר למה שהעין רואה.

יש רגעים שבהם צילום מצליח ללכוד יותר מתמונה.

מבט, זיכרון, אמונה.

משהו שאי אפשר תמיד להסביר במילים, אבל אפשר להרגיש.

כך הרגשתי כשצילמתי שני טקסים שהעבירו בי צמרמורת: חג הסיגד של יהודי אתיופיה וטקס של העדה השומרונית בהר גריזים. שתי קהילות, שלכל אחת מהן מסורת וסיפור משלה, ובשתיהן פגשתי קשר עמוק בין אמונה, תורה, קהילה ואדמה.

הגעתי עם מצלמה. מצאתי את עצמי מתבוננת גם במה שקורה בתוכי.

הסיגד — געגוע שהפך למסורת

חג הסיגד חל בכ״ט בחשוון, חמישים ימים לאחר יום הכיפורים. זהו יום של צום, תפילה וחשבון נפש, שבמרכזו חידוש הברית עם האל והתורה.

באתיופיה נהגו בני הקהילה לעלות להר גבוה, בהובלת הקסים, מנהיגיה הרוחניים של הקהילה.

במשך דורות נשאו התפילות גם געגוע לירושלים ולארץ ישראל. ירושלים הייתה חלום שעבר מהורים לילדים, גם כשהייתה רחוקה מאוד.

היום בני הקהילה מתכנסים בירושלים וממשיכים לקיים את המסורת כאן, בארץ שאליה נכספו.

כשעמדתי מול המשתתפים בטקס, חשבתי על הדרך שעשה הגעגוע הזה.

על אמונה שנשמרה במשך דורות, ועל מסורת שהגיעה מאתיופיה וממשיכה לחיות בישראל.

דרך העדשה ביקשתי להתקרב לאנשים שנושאים אותה. לפנים, למבטים, לידיים המחזיקות את כתבי הקודש. ברגעים האלה, סיפור של קהילה שלמה מקבל פנים אנושיות.

צילום: פגי פייקר

השומרונים — תורה, הר והמשכיות

בהר גריזים פגשתי מסורת אחרת, זו של העדה השומרונית.

ההר הוא המקום הקדוש ביותר לשומרונים, והתורה עומדת במרכז אמונתם וחיי הקהילה שלהם.

במהלך הטקס שצילמתי התקיימה קריאה בתורה.

התבוננתי באנשים שהתכנסו סביבה, ובקשר שבין הטקסט העתיק לבין מי שממשיכים לקרוא בו היום.

יש משהו מרגש במפגש עם קהילה קטנה ששומרת על מנהגיה לאורך דורות. המסורת מתקיימת בחיי האנשים: בתפילה, בהתכנסות, בקשר המשפחתי ובידע שעובר מאדם לאדם.

כצלמת, עניינה אותי ההמשכיות הזאת. איך מצלמים קשר בין דורות? לפעמים הוא נמצא במבט של ילד אל המבוגרים, בתנועה מוכרת, או באופן שבו אנשים עומדים יחד סביב דבר שחשוב להם.

צילום: פגי פייקר

המקום שבו הטקס פוגש את האדם

יהודי אתיופיה והשומרונים מגיעים מרקע היסטורי ותרבותי שונה. לכל קהילה אמונה, מנהגים וזהות משלה. אני לא מבקשת לטשטש את ההבדלים האלה.

אבל כמי שהתבוננה בשני הטקסים דרך המצלמה, הרגשתי בשניהם תחושה חזקה של שייכות.

משפחות שמגיעות יחד. ילדים שמתבוננים. מבוגרים שמובילים את הטקס, וצעירים שלוקחים בו חלק. אנשים שמקיימים משהו שקדם להם, ומעבירים אותו הלאה.

שם אני מוצאת את עצמי מחפשת את הרגע שבין הטקס הרשמי לבין האדם עצמו. את המבט של מי שמתרגש. את היד שמחזיקה ספר. את הפנים שמספרות סיפור בלי לומר מילה.

אלה הרגעים שמושכים אותי לצילום. יש בהם משהו עדין, ולפעמים דווקא בהם נמצאת כל העוצמה.

צילום: פגי פייקר

לפעמים מספיק לראות

בטקסים האלה הרגשתי שהצילום מאפשר לי להתקרב למסורת גם בלי להסביר אותה עד הסוף. לעצור, להתבונן, לתת מקום למה שנמצא מולי.

בעולם שמשתנה במהירות, המפגשים האלה מזכירים לי כמה כוח יש במסורת שאנשים ממשיכים לקיים. כמה משמעות יש להתכנסות, לתפילה משותפת ולידיעה שאנחנו חלק מסיפור ארוך מאיתנו.

ואולי כאן נפגשות שתי התשוקות שלי, דרך הרוח: ברצון להקשיב למה שנמצא מעבר למילים, ולמצוא לו ביטוי.

מסורת היא גם מה שאנשים בוחרים להמשיך לקיים היום.

והמצלמה מאפשרת לי לעצור לרגע — ולהביט בה.

ספר תורה מתורגם לאמהרית, צילום: פגי פייקר