עשרים שנה של חזרה אל המקור

כבר עשרים שנה אני משתדלת להגיע להודו לפחות פעם בשנה, לפגוש את המורה שלי, ללמוד ולהעמיק בדרך היוגה. בדרך כלל אני נוסעת לסדנה, שוהה במחיצת המורים וחוזרת לסטודיו ולחיים המוכרים.

השנה, לראשונה מזה זמן רב, התאפשר לי להאריך את השהות ולשלב טיול בדרום הודו לפני שהגעתי לווארנאסי, לסדנה השנתית.

בדיעבד, אני מבינה עד כמה הייתי זקוקה לכך.

לחופשה, לניתוק מהשגרה, למרחב שבו לא צריך להספיק, ללמד או להיות אחראית על דבר. פשוט לצאת לדרך, לפגוש את העולם ולאפשר לו להפתיע אותי.

זה היה מסע חיצוני בין נופים, מקדשים, ערים ואנשים, אבל גם מסע פנימי, כזה שלא תמיד יודעים מראש לאן יוביל, ולעיתים דווקא משום כך הוא מאפשר לנו לפגוש את עצמנו מחדש.

צילום: רותי ויינברג האמפי דרום הודו

ילד בן תשע ובחירה אחת אמיצה

אחד המפגשים שנשארו איתי היה מפגש אישי עם נזיר טיבטי.

ישבנו, שוחחנו, החלפנו רעיונות, ואני, כדרכי, שאלתי שאלות. והוא מצידו היה פתוח סבלני ונוכח איתי.

רציתי להבין: מדוע בחר בחיי נזירות? באיזה גיל החליט? ומה הוא עושה כיום במנזר?

הסיפור שלו הפתיע אותי.

כבר בילדותו, בכפר שבהרי ההימלאיה, פגש קרוב משפחה נזיר והסתקרן מחייו.

בגיל תשע, כשילדים אחרים עסוקים במשחקים ובעולם הילדות, הוא כבר רצה להצטרף למנזר. הוא נאלץ לשכנע את הוריו, שהסכימו לבסוף, בין היתר משום שדודו המבוגר ממנו כבר בחר בחיי נזירות.

צילום: ראגו המדריך

ניסיתי לדמיין ילד בן תשע שמבקש לעזוב את ביתו ולצאת אל הלא נודע, מתוך משיכה לדרך חיים שהוא מבקש להכיר.

מה ילד יכול לדעת בגיל הזה על החיים שהוא בוחר לעצמו? מה הוא מבין ומה הוא רק מרגיש?

לא קיבלתי תשובה לכל השאלות, אבל המפגש השאיר אותי עם מחשבה על בחירה.

אנחנו נוטים לחשוב שבחירות משמעותיות מתקבלות לאחר שנים של התלבטות, לימוד וניסיון, לפעמים, לעומת זאת, משהו בתוכנו מזהה כיוון עוד לפני שאנחנו יודעים להסביר אותו במילים.

כיום הנזיר מלמד ילדים אנגלית, מתמטיקה, ספרות וכתבי קודש. בתוך החיים שבחר לעצמו הוא מעניק ידע לדור הצעיר. המפגש איתו הזכיר לי שהדרך שלנו אינה נמדדת רק במה שאנחנו לומדים, אלא גם במה שאנחנו מעבירים הלאה.

צילום: רותי ויינברג האמפי

הודו, ארץ שיודעת לחגוג

אחד הדברים שנגעו בי במיוחד במסע השנה היה המפגש עם השמחה ההודית.

לא רק בפסטיבלים הגדולים, אלא גם ברגעים הקטנים, במפגשים ברחוב, במקדשים ובשגרת החיים.

בהודו נדמה שתמיד יש סיבה לחגוג, פסטיבלים, תהלוכות, מוזיקה, ריקודים, צבעים, פרחים ומנחות.

אנשים יוצאים לרחובות, מנגנים ורוקדים, לבושים בצבעוניות, והמרחב כולו מתמלא בתנועה ובאנרגיה שקשה להישאר אדישים אליה.

בפסטיבל "גנש" הצטרפתי לרוקדים ברחובות.

המוזיקה, הקצב, הצבע הכתום שבלט בכל מקום והשמחה המתפרצת סחפו גם אותי.

לא הייתי צריכה להכיר את המזמורים או להבין כל מנהג. יכולתי פשוט להצטרף, לנוע ולשמוח עם האנשים שסביבי.

השמחה שפגשתי בהודו לא הייתה רק הרעש, היא באה לבטוי בחיוך במוזיקה ובריקודים.
לצד החגיגות הסוערות ראיתי גם רגעים שקטים של תפילה. אנשים שהגיעו למקדשים, הניחו פרחים ומנחות, עצרו לרגע בתוך ההמולה ופנו אל מה שקדוש עבורם.
רגעים של אמונה, בקשה והודיה, שלא דרשו מילים רבות.

המראות האלה ליוו אותי במקומות רבים שבהם ביקרתי.
שוב ושוב פגשתי חיוכים, סקרנות ורצון ליצור קשר.
נותני שירות שקיבלו אותי בחום, גילו אהבה לישראל ושאלו בסקרנות על המדינה שלנו. מפגשים פשוטים שהזכירו לי כמה קרבה יכולה להיווצר בין אנשים גם כששפתם, תרבותם ואורח חייהם שונים.

אין בכך כדי לומר שהחיים בהודו קלים או נטולי קשיים.
ראיתי גם עבודה קשה ומציאות תובענית, למשל במטעי הקפה, הנשים הן אלו שקוטפות את הגרגרים בידיהן במדרונות תלולים. זו עבודה פיזית מאוד קשה, שדורשת מאמץ והתמדה. זה נשאר איתי והזכיר לי כמה עבודה אנושית מסתתרת מאחורי דברים שאנחנו צורכים מדי יום, לעיתים בלי לחשוב על הדרך שעברו עד שהגיעו אלינו.

ובתוך כל זה, נגע בי המרחב שהתרבות מעניקה לביטויי שמחה, אמונה והודיה, המתקיימים על בסיס יום יומי, כחלק בלתי נפרד מהחיים.

חשבתי עלינו, על החיים שאנחנו מנהלים כאן.
על הבקרים שמתחילים בריצה, על רשימות המטלות, העבודה, המשפחה, הדאגות והחדשות שמלוות אותנו.
לא פעם אנחנו אומרים לעצמנו שננוח כשנסיים, שנחגוג כשיהיה זמן, שנרשה לעצמנו לשמוח כשהדברים יסתדרו.

צילום: רותי ויינברג מייסור הודו

אבל מתי בדיוק הכול מסתדר?

תמיד תהיה עוד משימה, עוד דאגה, עוד משהו שדורש את תשומת הלב שלנו. ובתוך כל אלה, לפעמים אנחנו שוכחים להשאיר מקום לדברים שאינם מקדמים אותנו לשום יעד, אבל מהותיים לרווחה האישית, כמו שיחה פתוחה, כמו מפגש עם חברים, כמו מוזיקה שגורמת לנו לזוז, לחוות רגע שבו אנחנו עוצרים ומרגישים שהחיים יחד כל מורכבותם, מלאים עדיין בדברים שאפשר להודות עליהם.

לא צריך פסטיבל הודי כדי לחגוג. לפעמים מספיק להרים את הראש מהטלפון, לצאת להליכה עם אדם אהוב, לשבת יחד סביב שולחן או פשוט לעצור לרגע ולבחור לראות את מה כבר טוב בחיינו, גם אם לא הכול טוב.

צילום: הילה רגב וארנסי הודו

שביעות רצון בתוך חיים שאינם מושלמים

המראות והמפגשים בהודו החזירו אותי למושג שאני פוגשת שוב ושוב בדרך היוגה והזכרתי אותו בטור הקודם סנטוש בתרגום חופשי מצב של שביעות רצון, זוהי אחת מהניאמות המתוארות בסוטרות היוגה של פטנג'לי.
אין פירושה להסתפק במה שיש מתוך ויתור, להתעלם מקשיים או להפסיק לשאוף לשינוי.
אלא ליכולת להכיר במה שכבר קיים בחיינו, בלי להפוך את האושר שלנו לתלוי כולו במה שעדיין חסר.

כמה פעמים אנחנו מסתכלים על החיים דרך מה שעוד לא השגנו, במקום לראות גם את מה שכבר בנינו? כמה פעמים אנחנו משווים את עצמנו לאחרים ושוכחים שלכל אחד מאיתנו דרך, נסיבות וקצב משלו?

התרגול מתחיל דווקא ביכולת להמשיך לשאוף ולהתפתח, ובו בזמן לא לדחות את החיים עד שנגיע למקום אחר. המחשבה הזאת ליוותה אותי גם בהמשך המסע, כשהדרך החיצונית התחלפה בדרך פנימית ושקטה יותר.

צילום: סלפי רותי ויינברג האמפי דרום הודו

זו התזכורת שאני רוצה לקחת איתי מהמסע הזה, וגם לחלוק אתכם:

לא לחכות שהחיים יהיו מושלמים כדי להרגיש הודיה ושמחה. וכמובן גם לא לחכות ליום אחר כדי להיות נוכחים ביום הזה.
בתוך כל מה שעוד נרצה לשנות, להשיג וללמוד, יש גם את הרגע הזה  ועל כל מה שיש בו, עם מה שהוא מאפשר ועל מה ניתן כבר להודות.

.