באמצע חשבון במכולת, משו לוי מבקש לפעמים מהלקוח להמתין רגע. מישהו סיפר לו משהו, התחיל להיווצר אצלו שיר, והוא צריך לכתוב. לפעמים אשתו מחליפה אותו מאחורי הדלפק והוא יוצא הצידה.
״זה פשוט יורד״, הוא אומר. המילים מגיעות מהר, ולעיתים רק בקריאה מאוחרת הוא מגלה טעויות כתיב. על הדף כבר מחכים כמה בתים או טקסט שלם בחרוזים.
משומר לוי, משו בפי תושבי אבן יהודה, כותב כבר שנים מתוך המפגשים האלה. במכולת שלו ברחוב המחתרת הוא שומע סיפורים אישיים, מקשיב לדאגות ומתבקש לפעמים לכתוב שיר ליום הולדת או לאירוע משפחתי. חלק מהשיחות ממשיכות איתו אל הדף.
לחזור הביתה
משו נולד באבן יהודה בשנת 1960 ולמד בבית הספר שבזי. בגיל שלושים עזב את הארץ, ובמשך כעשר שנים חי בחו״ל. שם נולדו שלושת ילדיו, עד שבחר לחזור למושבה.
״אבן יהודה היא בשבילי באמת בית״, הוא אומר.
הוא אוהב לטייל בשדות ובשבילים שבהם גדל, לחזור למקומות המוכרים ולהרגיש את הקשר לאדמה. השנים בחו״ל לא ניתקו אותו מהמקום, והוא מספר שלאחר שובו מצא כאן גם תכלית שהייתה חסרה לו שם.
אחד השירים הקרובים אליו במיוחד נכתב בחו״ל, לאמו. הוא כתב על הציפייה שלה שישוב הביתה ועל הידיעה שלו שגם אם התרחק, בסופו של דבר יחזור.
בהמשך כתב גם שיר כהמנון לאבן יהודה, ובו חיבר בין העבר, ההווה והעתיד של היישוב. את ההמנון הלחין אהרון פרידמן, והוא מבוצע בידי מקהלת אבן יהודה.
לדברי משו, השיר מושמע כבר כעשר שנים באירועים במושבה, בימי העצמאות ובטקסים בבתי הספר. לפעמים מזמינים אותו להגיע וללמד אותו לתלמידים.
פרסומתלכתוב לפני שהמילים נעלמות
משו התחיל לכתוב בצבא, על פתקים, לעצמו ולחברים. במשך שנים נשמרו הדברים במגירות, ורק לפני כעשרים שנה הפכה הכתיבה לחלק קבוע ומשמעותי בחייו. את ספרו הראשון פרסם, לדבריו, לפני כעשר שנים, ומאז הוציא ספרי שירה נוספים.
הוא כותב על אירועים בארץ, על עצמו ועל אנשים שהוא פוגש. סיפור ששמע במכולת, שמחה של לקוח או משהו שמעסיק אותו יכולים להוביל לשיר. המילים מגיעות בבוקר, בלילה ובאמצע העבודה, והוא עוצר כדי להספיק לכתוב אותן.
לפעמים הוא כותב בגוף ראשון מתוך נקודת מבטו של אדם אחר. כשסיפורה של אישה נוגע בו, למשל, הוא עשוי לכתוב בקולה ולנסות לתאר את מה שהיא מרגישה.
בשיחה הוא מספר שהכתיבה מגיעה אליו לעיתים ברצף, בלי לעצור לקריאה חוזרת. אחר כך הוא חוזר לטקסט ומגלה מה השאירה המהירות. החרוזים, לעומת זאת, כבר שם.
שירים שלו הוקראו גם ברדיו ובאירועים. הוא מספר שיצירותיו שולבו בימי זיכרון, בערבי הוקרה לנופלים ובחגיגות יום העצמאות.
״אתה מרפא אותי בשירים״
משו נוהג להציע לקוראים לפתוח אחד מספריו בעמוד אקראי. הוא מאמין שהשיר שימצאו עשוי להתחבר למה שהם עוברים באותו יום.
אחת הקוראות אמרה לו פעם: ״אתה מרפא אותי בשירים״. הוא זוכר את המשפט הזה ומספר עליו גם בשיחה שלנו.
גם עבורו הכתיבה מאפשרת לפרוק. ״הכתיבה עוזרת לי לרוקן את עצמי״, הוא מסביר. כשהוא כותב על מה שמכביד עליו או מרגש אותו, הוא מרגיש שמשהו משתחרר.
ההקשבה לאנשים מלווה אותו גם בפעילותו החברתית. במשך השנים התנדב עם ילדים וקשישים וליווה משפחות ותושבים הזקוקים לעזרה. הוא מדבר על העשייה הזאת בפשטות ומאמין שכל אחד יכול לתת משהו מעצמו.
פרסומתבמכולת הוא פוגש את האנשים האלה כחלק מהיום הרגיל. לצד הקניות מתנהלות שיחות על המשפחה, על מה שקרה ועל מה שמדאיג. הוא מכיר רבים מהלקוחות בשמם, והם מכירים אותו מספיק כדי לשתף.
מהמכולת לספרי הילדים
בשנים האחרונות החל משו לכתוב גם לילדים.
״הדובי שנשכח על הספסל״ נכתב בשיתוף שלי רינת צדוק, שגם איירה אותו. ״קיפוד הקסם״ נכתב בשיתוף שירה וינר, וגם אותו מלווים איוריה של שלי רינת צדוק.
בשיחה הוא מזכיר גם סיפור שכתב על אם פונדקאית, שילדה עבור חברתה ומסרה לה את הילד לאחר הלידה. הוא מספר ששני ספרי ילדים יצאו בחודשים האחרונים, ובמקביל הוא ממשיך לכתוב שירה.
כשהוא מדבר על מה שחשוב לו להעביר הלאה, הוא חוזר ליחס שבין אנשים: לראות את הטוב, לשים לב לאחר ולבדוק איך אפשר לעזור. אלה הדברים שמעסיקים אותו בעבודה, בהתנדבות ובכתיבה.
עוד רגע ליד הדלפק
משו מכיר את אבן יהודה מילדות, דרך השנים שבהן חי בחו״ל ועד החיים שבנה בה לאחר שחזר. היום הוא פוגש את תושביה מדי יום במכולת, שומע מה עובר עליהם וכותב גם מתוך מה שהם מספרים לו.
את הספרים אפשר למצוא אצלו, ואת ההמנון שכתב אפשר לשמוע באירועי המושבה. ובמכולת, אם הוא מבקש להמתין רגע באמצע החשבון, יכול להיות ששיר חדש כבר בדרך.
את ספריו של משו לוי ניתן לרכוש בצרכניית האופק, רחוב המחתרת 8, אבן יהודה, או בתיאום
בטלפון 050-7550898.
