מי מטפל במי שמטפל בכולם?

החלונות התנפצו.

בשנת 2015, בדרך חזרה מהררית, הרכב שבו נסעה ענבל פוזנר הותקף בידי המון.

היא מספרת שהצליחה להימלט מניסיון הלינץ׳, אבל ההתמודדות עם מה שקרה נמשכה שנים לאחר מכן.

בעקבות התקיפה, חוותה פוסט טראומה. עלו גם זיכרונות קשים משירותה הצבאי במחסום ארז.

באותה תקופה כבר הייתה מטפלת עם קליניקה עצמאית, והאירוע הוביל אותה ללמוד שיטות נוספות לעבודה עם טראומה, במקביל לטיפולים שעברה בעצמה.

ואז התברר לה שיש חלק בהתמודדות שממשיך להכביד עליה.

״היה דבר אחד שלא עזב אותי, ולהפתעתי החמיר עם השנים: הכאב הגופני. בכל פעם שנבהלתי, הגוף הגיב בכאב״.

ענבל מתארת כאב חד שהתעורר ברגע הבהלה. היא המשיכה לחפש דרך להתמודד איתו, ובהמשך מצאה משפט שסייע לה.

״התחלתי לתקשר עם הגוף שלי ברגע הבהלה ולומר לו מילה במילה: ‘אתה לא בסכנה’. המשפט הפשוט הזה גרם לכאב הפיזי להירגע, ולעיתים להיעלם לחלוטין״.

המטפלת שנזקקה בעצמה לעזרה מצאה את עצמה שוב מול השאלה שמלווה את עבודתה: מה יכול אדם לעשות למען עצמו בתוך קושי, לצד העזרה שהוא מקבל מאחרים?

להתחיל מהאדם שמולי

הסיפור הזה עוזר להבין מדוע ענבל פוזנר, יזמית בתחום הטיפול העצמי ומפתחת ״כוח הריפוי הפנימי״, מדגישה את המקום של הגוף ושל החוויה האישית בעבודה שלה.

״אני ראשית עוסקת בהקשבה לאדם ולהתמודדות שלו, ולפי זה יודעת איזה כלי להתאים לו ולהשתמש בו לתחילת העבודה״, היא אומרת.

העבודה בקליניקה יכולה לכלול חיבור לתחושות גופניות, עיבוד רגשי וגם חלימה ערה, עבודה שנעשית בזמן ערות עם חוויות פנימיות. בתיאורה של ענבל, החוויות האלה מורגשות כמשהו שמופיע מעצמו, בשונה מתסריט שהמנחה מבקשת לדמיין.

חשוב לה להבהיר איך הכלי משתלב בעבודה: ״לא עם כל אדם ולא בכל מצב עובדים בשיטות של חלימה ערה. למעשה רוב העבודה היא לא כזו. יש המון מקום לחלקים סומטיים, גופניים, חיבור להרגשות שבגוף וכדומה״.

גם המסלול המקצועי שלה השתנה כשהרגישה שהיא זקוקה לכלים נוספים. אחרי שנים של לימודים ועבודה בתטא הילינג, וקשר קרוב עם מייסדת השיטה ויאנה סטייבל, בחרה להמשיך לכיוון אחר. היא מתארת את העזיבה כהחלטה לא פשוטה.

״הדרך שלי הייתה חייבת כלים שמחוברים לעיבוד רגשי ולגוף, ולכן לא התאימה לי יותר השיטה. אך היא לחלוטין קידמה אותי לאן שאני היום״.

צילום: אביטל הדר

החיפוש התחיל קודם

עוד לפני התקיפה, ועוד לפני הקליניקה, הכירה ענבל את ההשפעה של כאב על החיים.

בגיל עשרים, היא מספרת, אובחנה בפיברומיאלגיה. הכאב והעייפות פגעו בתפקוד ובמצב הרוח שלה.

כיום היא מעידה שהתסמינים שהכבידו עליה נעלמו, ומייחסת לעבודה שעשתה עם המודעות מקום משמעותי בסיפור ההחלמה האישי שלה.

״לאורך זמן אני יכולה להעיד שכבר אין לי את הכאבים המעייפים שהיו״, היא אומרת.

פרסומת

העניין שלה בטיפול עצמי התפתח לצד לימודים ועבודה. הרקע שלה כולל, לדבריה, תואר ראשון בתקשורת ופילוסופיה ממכללת ספיר והשלמות בפסיכולוגיה בסמינר הקיבוצים, ובהמשך הכשרות בגישות שונות לעבודה עם תודעה, רגש וגוף.

בתקופה מסוימת עבדה כמנהלת מותג. כאשר החליטה לעבור לעבודה בקליניקה, היא מתארת תחושה ברורה של כיוון.

״ידעתי שזה הייעוד שלי ולא חשבתי פעמיים מרגע שהתקבלה ההחלטה. המשפחה תמכה וגם החברים שלי תמכו, וחלקם גם הגיעו לקליניקה״.

עם השנים הצטברו בקליניקה גם שאלות שלא נגעו למחלה או לאירוע קיצוני, אלא לדרך שבה אנשים חיים עם עצמם מדי יום. ענבל זיהתה דפוס שחזר אצל אנשים שונים וגם אצלה.

פוזנר בועדת הבריאות בכנסת, צילום: ערוץ הכנסת

איך אנחנו מדברים אל עצמנו

״הספר נולד מתוך דפוס שפגשתי שוב ושוב, גם בעצמי וגם אצל המטופלים שלי: דיבור פנימי שלילי ואוטומטי״, היא אומרת על ״הורות פנימית״.

טעות אחת, שיחה שלא התנהלה כמו שרצינו, משימה שלא הספקנו, והתגובה כבר מוכנה בראש. לפעמים אנחנו מדברים אל עצמנו באופן שלא היינו מעלים על דעתנו לדבר אל אדם שאנחנו אוהבים.

גישת ההורות הפנימית של ענבל משתמשת ברעיון הילד הפנימי כדרך להתבונן בצרכים, בפגיעות ובדפוסים שאדם נושא עמו. היא מבקשת לעזור לאדם לפתח יחס מטפח יותר כלפי עצמו.

״הדיבור הפנימי אוטומטי ברובו. לכן גישת ההורות הפנימית משמשת כמצפן, שמטרתו להוביל ולכוון את השיח הפנימי השוטף לכיוונים מודעים, מעודדים, מחזקים ואוהבים״.

את התהליך הזה היא מתארת באמצעות דימוי של בית: ״הורות פנימית מיטיבה היא מודעות, ואיתה אחריות ובחירה, מה אני בוחרת להכניס הביתה פנימה, לתודעה שלי״.

מה אנחנו ממשיכים לומר לעצמנו אחרי יום קשה? האם יש בשיחה הזאת מקום גם למאמץ שעשינו? ואיך מזהים שהמחשבות שוב נסחפות למקום שמכביד עלינו?

אחד התרגולים שהיא מציעה מתחיל בשאלה קצרה: מה שלומי? לעצור מדי פעם ולשים לב.

״זה מסייע לדעת מתי נסחפתי, וטוב שאאסוף את מודעותי למחשבות, מילים ומעשים אוהבים, או משמחים ומרגיעים״.

הספר, הזמין במהדורה דיגיטלית, מרכז את הגישה הזאת ומציע דרך להכיר אותה גם בקריאה עצמאית.

הספר: הורות פנימית

עזרה שנמצאת בטלפון

הרצון להנגיש כלים מחוץ לקליניקה הוביל את ענבל גם לכתיבת ״בוט תעשה לי טוב״: מיזם חינמי בטלגרם המציע תכנים ותרגולים לעזרה עצמית רגשית, ושאותו הציגה בדיון בכנסת.

הבוט מאפשר לפגוש את התכנים בטלפון, גם בין מפגשים וגם למי שמבקשים להכיר כלים לעבודה עצמית. מכל התגובות שקיבלה, ענבל זוכרת במיוחד הודעה מאישה שסיפרה שהשימוש בו סייע להרגיע התקף פאניקה שחוותה.

התגובה הזאת נשארה איתה משום שנתנה פנים לצורך שהמיזם נועד לפגוש: אדם שחווה רגע קשה ומחפש משהו זמין שיוכל לסייע לו. זהו משוב אישי של משתמשת; הבוט אינו שירות חירום או תחליף לטיפול מקצועי.

מילה שאפשר לפגוש גם על הקיר

גם האמנות שענבל יוצרת קשורה לעיסוק שלה ביחס לעצמנו. בקורונה החלה ליצור מנדלות ממילים וממשפטים בעברית, שאפשר לתלות בבית ולפגוש בשגרה.

אחת העבודות נולדה אחרי שיעור זוהר בבית כנסת. היא נתקלה בפסוק ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״, והתרגשה. בפירוש האישי שלה, הוא הזמין אותה לחשוב על האפשרות לתת לקדושה מקום באופן שבו אדם חי, מדבר ומתייחס לעצמו ולאחרים.

פרסומת

״אז ציירתי את זה, כתזכורת לתת מקום לפנימיות שלנו לזרוח דרך אהבת הגוף וקדושת הלב שלנו״.

כך קיבל הרעיון של תשומת לב לעולם הפנימי צורה שאפשר לראות. אדם בוחר משפט שהוא רוצה לפגוש בבית, וענבל הופכת אותו ליצירה. בעבודה עם ארגונים היא מתאימה מילה או משפט לחזון, לערך או להלך רוח שהארגון מבקש לחזק.

צילום: אביטל אדר

היא מביאה את העיסוק בהקשבה גם לסדנאות בארגונים. בתרגיל שהיא מתארת, המשתתפים מתחלקים לזוגות. אחד מדבר במשך כמה דקות, והשני מתרגל הקשבה מלאה, בלי לענות ובלי להכין בראש את התגובה הבאה.

״אנשים יוצאים מהתרגיל הזה עם עיניים נוצצות. חוזרים ומדברים איתי על זה אחר כך, כמה זה משנה פתאום להקשיב באמת״.

ללמוד לעבוד גם עם עצמנו

ב־30 בנובמבר תפתח ענבל מחזור שני של ״טרנספורמציה בחלימה ערה״, מסלול שנתי בזום. הוא מיועד לאנשים בעלי ניסיון בטיפול תודעתי המעוניינים ללמוד כלים לעבודה עצמית, וגם למטפלים המבקשים להרחיב את הכלים שלהם.

במהלך הקורס לומדים ומתרגלים שיטות וטכניקות לעבודה עם תת המודע, ובהן כלים ממסורות עתיקות שענבל למדה לאורך השנים.

אחת המשתתפות במחזור הקודם, מטפלת בעצמה, תיארה בפני ענבל תחושת רוגע ויכולות שלא הכירה בעצמה והצליחה להביא לידי ביטוי. זו חווייתה של משתתפת, ולא הבטחה לתוצאה זהה אצל אחרים. לצד המסלול השנתי ייפתח ב־1 בדצמבר מסלול בן שלושה חודשים למטפלים.

הסיפור שהתחיל בתקיפה ובהתמודדות ממושכת נשאר חלק מחייה של ענבל. היא מספרת על טיפולים שעברה, על מה שהמשיכה ללמוד ועל כלים שמצאה בדרך. מתוכו היא מביאה לעבודה שלה גם את ההיכרות עם הקושי להיות האדם שזקוק לעזרה.

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"

וכשהיא מתבקשת לומר משהו למי שמרגיש ששכח את עצמו, היא חוזרת להקשבה.

״זה חלק מהחיים לחוות קושי. האומץ הגדול הוא בסבלנות להקשיב פנימה, להיות עם הקיים בתוכנו שממתין שנסכים לפגוש אותו. זה מחולל השינוי הגדול ביותר שאני מכירה״.