קשה להביט היום ברחובות אבן יהודה ולדמיין שפעם אחד הצלילים המזוהים עם המושבה היה קרקור התרנגולות. הלול לא היה בשולי החיים המקומיים: במשך שנים הוא עמד בחצר הבית, במרכז המשק המשפחתי, ולעיתים גם במרכז פרנסת המשפחה.

בראשית ימי המושבה גידלו משפחות עופות בעיקר לצורכי הבית. המזון לא תמיד היה זמין, מקררים לא היו, ובחצר התקיימו זה לצד זה גן ירק, עופות ולעיתים גם עז או פרה. בחורף הוכנסו אפרוחים אל הבתים כדי להגן עליהם, והתרנגולות הוחזקו מאחורי גדרות שנועדו להרחיק תנים ונימיות. כשהתברר שאפשר להפוך את משק החצר למקור הכנסה, החלו להופיע לולים של ממש. לנשים היה חלק מרכזי בהתפתחות הענף, ובמשפחות רבות הן היו האחראיות לניהול הלול.

מלחמת העולם השנייה שינתה את כלכלת המושבה. יצוא ההדרים נפגע, והפרדס כבר לא יכול היה לשמש לבדו בסיס לפרנסת התושבים. הלול, לצד גידולי הירקות וענפים חקלאיים נוספים, קיבל חשיבות חדשה. הצורך במספוא, בתרופות, בהדרכה מקצועית ובשיווק מסודר הוביל להתארגנות משותפת.

ב־16 ביוני 1940 נערכה אספת היסוד המתועדת של „אגרא אבן יהודה”. באגודה נרשמו 39 חברים, שברשותם היו כ־5,000 תרנגולות מטילות וכ־12 אלף אפרוחים במחזור. כבר בשנה הראשונה שווקו באמצעות האגודה כמיליון ביצים וכ־15 טון בשר עוף. מאחורי המספרים האלה היו שקי מספוא, איסוף ביצים יומיומי, טיפול באפרוחים ועבודה שלא נגמרה כשהשמש שקעה.

אחת הדמויות המעניינות בסיפור היא חוה וינקלר. בעדות שנשמרה בארכיון סיפרה כי צורפה לוועד „אגרא” בזכות מומחיותה בגידול עופות, בתקופה שבה עצם נוכחותה של אישה בוועד עוררה פליאה. העדות שלה מזכירה שההיסטוריה החקלאית של אבן יהודה נכתבה לא רק בפרדסים ובמחסנים, אלא גם בידיהן של נשים שעבדו במשקי החצר.

הענף המשיך לגדול במהירות. בשנת 1957 כבר מנתה „אגרא” 81 חברים. בלולי חבריה היו כ־80 אלף מטילות וכ־350 אלף אפרוחים במחזור, ובאותה שנה שווקו יותר מ־11 מיליון ביצים ולמעלה ממאה טון בשר עוף. גם אז שירתה „אגרא” רק כמחצית מבעלי הלולים במושבה, כך שהיקף הענף כולו היה גדול עוד יותר.

עד כמה היה הלול חלק מזהותה של אבן יהודה אפשר ללמוד מהסמל שעוצב לקראת חגיגות 25 שנה למושבה בשנת 1958: לצד הפרדס וגידולי הירקות, קיבל גם הלול מקום של כבוד. אפילו העיתונות מצאה בו סיפור. בשנת 1956 דווח כי תרנגולת בלולו של ארנולד כהן מאבן יהודה הטילה ביצה במשקל 190 גרם — ידיעה שזכתה להתייחסות הומוריסטית של דן בן־אמוץ.

מאז השתנתה אבן יהודה. הלולים בחצרות הלכו ופחתו, הסילו הגדול ברחוב העצמאות נהרס, וקולות אחרים מילאו את הרחובות. אבל התרנגול שבסמל נשאר: תזכורת לתקופה שבה ביצה שנאספה בבוקר הייתה גם פרנסה, עבודה משפחתית וחלק מסיפור ההתבססות של מושבה צעירה בחולות השרון.

מקורות: ארכיון מוזיאון בית הראשונים באבן יהודה, ובכלל זה פרוטוקולים של „אגרא”, עדויות ותיקים וחוברת 25 שנה למושבה מאפריל 1958.