כרמית מנדל עדני

בעת כתיבת שורות אלה, הבית מלא בתכונה של הכנות. בני בכורי עסוק באריזת תרמיל לקראת "הטיול הגדול" שאחרי הצבא. בעודו בודק ציוד, עושה חיסונים ומתכנן מסלולים במזרח הרחוק, עוברת בליבי רכבת הרים של רגשות...

הוא מביא אותי אליה בפעם הראשונה. היא מחייכת אליי בחום ומגישה לי צלחת מרק.גם בביקור השני והשלישי אצלה אנחנו אוכלים מרק.בפעם הרביעית אני שואלת בלחש: "תגיד, אין מנה עיקרית?". מיד הוא פורץ בצחוק גדול. "המרק הוא המנה העיקרית, אשכנזייה שכמוך!"....

השיר ״אלוהי צבאות״ נכתב בראשי ברגע אחד חרות בלב - טקס ההשבעה של בני. הוא עמד שם עם כומתה ונשק, תנ”ך בידו, ונשבע לשמור ולהגן. אני עמדתי בין ההורים, מְחַזֶּקֶת בשתיקה ודומעת...

בִּמְקוֹם לִסְפֹּר לַיְקִים -לֶאֱהֹב עַצְמֵנוּ; בִּמְקוֹם לִסְפֹּר קָלוֹרְיוֹת -לחַבֵּק רַעֲבוֹנֵנוּ; בִּמְקוֹם לִנְטֹר טִינָה -לָתֵת יוֹתֵר; בִּמְקוֹם לְנַהֵל פִּנְקָסִים -לְוַתֵּר לָאַחֵר; בִּמְקוֹם לִרְדֹּף אַחַר עַצְמֵנוּ -לַעְצֹר לְהִתְרַגֵּשׁ