כרמית מנדל עדני

החופש הגדול אוטוטו כאן, ואם אתם הורים למתבגרים, אתם כנראה מכירים את הדינמיקה: הבית הופך לאזור דמדומים של לילות לבנים, ערימות בגדים וגרביים בודדות צצות במקומות לא הגיוניים ודיאלוגים שמסתכמים בעיקר ב"אוף" או בנהמה לא מזוהה לכיוון המקרר.

ירושלים עבורי היא העיר שבה נבטו זרעים משמעותיים של דרכי המקצועית והאישית. הגעתי אליה אחרי השירות הצבאי ללימודי משפטים, וביליתי בה מספר שנים טובות שהשפיעו עליי עמוקות.

בְּתוֹךְ הַלֵּב שֶׁלִּי בַּיִת בְּתוֹךְ הַלֵּב שֶׁלִּי בַּיִת. בַּבַּיִת מַדְרֵגוֹת. בְּמַעֲלֵה הַמַּדְרֵגוֹת, חֶדֶר. בַּחֶדֶר מִטָּה, עַל הַמִּטָּה יַלְדָּה קְטַנָּה לוֹבֶשֶׁת שִׂמְלָה. בַּשִּׂמְלָה מְצֻיֶּרֶת מְלוּנָה, בְּתוֹךְ הַמְּלוּנָה כְּלַבְלַב חָמוּד וּבְפִיו קֻפְסָה. בְּתוֹךְ הַקֻּפְסָה עֶצֶם חֲלוּלָה, בְּתוֹךְ הָעֶצֶם – לֵב.

בכל שנה, כשמרץ מגיע ואיתו יום האישה הבינלאומי, אני מוצאת את עצמי מהרהרת לא רק בהישגים החיצוניים שלנו כנשים, אלא במרחבים הפנימיים שעדיין דורשים מאיתנו אומץ.במשך שנים, בכל פעם שהחזקתי עט, הרגשתי שיש עוד יד שנחה על הכתף שלי: יד סמויה, "ממלכתית" ומנומסת, שדואגת שהמילים שלי יישארו יפות, שקולות, מבלי לעורר חלילה אי-נוחות.

הוא מביא אותי אליה בפעם הראשונה. היא מחייכת אליי בחום ומגישה לי צלחת מרק.גם בביקור השני והשלישי אצלה אנחנו אוכלים מרק.בפעם הרביעית אני שואלת בלחש: "תגיד, אין מנה עיקרית?". מיד הוא פורץ בצחוק גדול. "המרק הוא המנה העיקרית, אשכנזייה שכמוך!"....

בעת כתיבת שורות אלה, הבית מלא בתכונה של הכנות. בני בכורי עסוק באריזת תרמיל לקראת "הטיול הגדול" שאחרי הצבא. בעודו בודק ציוד, עושה חיסונים ומתכנן מסלולים במזרח הרחוק, עוברת בליבי רכבת הרים של רגשות...

השיר ״אלוהי צבאות״ נכתב בראשי ברגע אחד חרות בלב - טקס ההשבעה של בני. הוא עמד שם עם כומתה ונשק, תנ”ך בידו, ונשבע לשמור ולהגן. אני עמדתי בין ההורים, מְחַזֶּקֶת בשתיקה ודומעת...

בִּמְקוֹם לִסְפֹּר לַיְקִים -לֶאֱהֹב עַצְמֵנוּ; בִּמְקוֹם לִסְפֹּר קָלוֹרְיוֹת -לחַבֵּק רַעֲבוֹנֵנוּ; בִּמְקוֹם לִנְטֹר טִינָה -לָתֵת יוֹתֵר; בִּמְקוֹם לְנַהֵל פִּנְקָסִים -לְוַתֵּר לָאַחֵר; בִּמְקוֹם לִרְדֹּף אַחַר עַצְמֵנוּ -לַעְצֹר לְהִתְרַגֵּשׁ