מאת: כרמית מנדל-עדני

החופש הגדול אוטוטו כאן, ואם אתם הורים למתבגרים, אתם כנראה מכירים את הדינמיקה: הבית הופך לאזור דמדומים של לילות לבנים, ערימות בגדים וגרביים בודדות צצות במקומות לא הגיוניים ודיאלוגים שמסתכמים בעיקר ב"אוף" או בנהמה לא מזוהה לכיוון המקרר.

כמורה לבני נוער שעוד רגע נוהרים מבית הספר אל הים והשמש וכאימא למתבגרים, אני יודעת שגיל ההתבגרות הוא לא רק אתגר לוגיסטי - הוא אתגר רגשי.

בחופש, כשהגבולות מיטשטשים והחיכוך בבית עולה, קל לנו לשכוח מי עומד מולנו.

אנחנו רואים נער או נערה, לעיתים גבוהים מאיתנו, לעיתים חסרי סבלנות או דבוקים למסך, ושוכחים שמתחת למעטפת הקוצנית הזו מסתתר גוזל שעוד לומד לעוף.

לכבוד היציאה לחופש, כתבתי שיר קצר (חדש חדש!!) שמנסה לזקק את המבט הזה. הוא תזכורת עבורי, עבור כולנו, לְמָה שחשוב באמת לזכור בתוך כל הבלאגן:

מה שעלייך לזכור על מתבגרייך

הֵם אֵינָם יוֹדְעִים

מָה שֶׁאַתְּ יוֹדַעַת.

גַּם אִם נִדְמֶה לָךְ,

הֵם אֵינָם הַיַּלְדָּה

שֶׁהָיִית.

מְקוֹרָם הַצּוֹמֵחַ

עוֹדֶנּוּ רוֹטֵט בִּתְחִנָּה,

כַּנְפֵיהֶם מִתְרַחֲבוֹת וְרַכּוֹת.

הָעֵץ עוֹדֶנּוּ גָּבוֹהַּ

וּבְאַמְתַּחְתֵּךְ

גַּרְגְּרִים אֵינְסְפוֹר.

‍

החופש הגדול הוא הזדמנות מצוינת לתרגל שני דברים חשובים:

להוריד קצת את הווליום של הביקורת מצד אחד,

ולהגביר את הווליום של הקשר - מצד שני.

בסוף, הם יפרשו כנפיים ויעופו. התפקיד שלנו הוא לוודא שהם יודעים שיש להם תמיד לאן לחזור.

חופשה נעימה, בטוחה ומוצלחת לכולנו!