שבעה עשר באוגוסט הוא "יום החתול השחור הבין-לאומי", שמטרתו לשבור אמונות טפלות שליליות, כמו האמונה שחתול שחור מביא מזל רע, ולעודד את אימוצם של חתולים שחורים, שנוטים להישאר בבתי מחסה זמן רב יותר בגלל צבעם.
אני מודה שחתול שחור עדיין גורם לי להתכווץ קצת (ויסלחו לי כל אוהבי החתולים, אין לי שום דבר נגד חתולים!). זה אולי יעורר גיחוך אצל לא מעט אנשים בסביבתי, זו שמקדשת רציונליות.
האם זה חייב להיות כך? אני באמת לא יודעת. משהו בטקסים הקטנים האלה, אלה שאנחנו עושים כאילו "בצחוק", תמיד גורם לי לתהות על הגבול הדק שבין היגיון לאינטואיציה.
פרסומתאני מחשיבה את עצמי אישה רציונלית. אפילו יותר מדי. אבל החיים אינם תמיד רציונליים. כשאנחנו מנסים ליצוק בהם סדר, אמונות טפלות הן לפעמים משענת זמנית שמרגישה, אפילו לרגע, כמו עמוד תווך. האם אני באמת מאמינה שחתול שחור שחוצה את דרכי יביא לי מזל רע? כנראה לא. אבל אם הוא כבר יופיע מולי, סביר להניח שאעדיף לא לבדוק את זה.
אנשים מוכנים להרחיק לכת כדי להרגיש מוגנים ולגרש מזל רע. יש שנמנעים ממעבר מתחת לסולם, אחרים נוקשים על עץ כדי "לא לפתוח פה לשטן", ויש מי שלא יעזו לפתוח מטרייה בתוך הבית. נראה שיש בנו משהו אנושי ובסיסי שמחפש יציבות וודאות, גם כשאנחנו אומרים לעצמנו שמדובר בהבלים.
וזה מה שמסקרן אותי עוד יותר: מה הופך אמונה ל"טפלה"? האם זו רק חוסר היכולת שלנו להוכיח אותה, או שאולי עמוק בפנים אנחנו פשוט זקוקים לטקסים שיעניקו לנו אשליה של שליטה בעולם בלתי צפוי? האם ייתכן שאנחנו מפחדים מהחתול השחור רק משום שאנחנו מפחדים מהלא נודע שהוא מייצג? ואולי הפחד שלנו מהסימנים הוא בעצמו סימן למשהו עמוק יותר, שאנחנו עדיין לא מעזים לומר בקול?
בסופו של דבר, כולנו מנסים לפסוע בזהירות בין ה"מותר" לבין ה"אסור" של החיים.
הינה הרהור קטן על הרגע שבו אנחנו פוגשים את האמונה שלנו ומנסים, בכל כוחנו, פשוט להמשיך ללכת:
אֱמוּנָה טְפֵלָה
אוֹמְרִים שֶׁלִּירֹק לְיַד חָתוּל שָׁחֹר
זֶה טִפְּשִׁי.
אָז כְּשֶׁעָבַרְנוּ לְיַד הַחֲתוּלֹנֶת הַשְּׁחֹרָה
שֶׁל גִּילָה הַשְּׁכֵנָה,
הִתְעַלַּמְתִּי כְּמוֹ יַלְדָּה גְּדוֹלָה.
אָמַרְתִּי לְבִתִּי הַיְּקָרָה:
"הַמְשִׁיכִי לָלֶכֶת, כְּאִלּוּ כְּלוּם לֹא קָרָה..."
(טְפוּ טְפוּ חַמְסָה חַמְסָה בְּלִי עַיִן הָרָע)
כרמית מנדל-עדני
"זמן בציר"
