בשנים האחרונות משהו ביום כיפור מרגיש לי אחרת.
סוף סוף הבנתי את מה שבן זוגי החכם לימד אותי והיה לי קשה ליישם, בשל כוחו של הרגל. אולי תרמה לכך גם המציאות המשוגעת שסובבת אותנו, כנראה זה גיל המעבר שעשה שמות בכל מה שחשבתי והרגשתי, אבל בסופו של דבר הבנתי לעומק את מה שהוא ידע תמיד: שהפנקס הזה, זה שאנחנו רגילים להחזיק בכיס האחורי של הנשמה, פשוט מיותר.
בצעירותי התרגלתי לאסוף אכזבות קטנות, כעסים שעברו אבל הותירו בי צלקת, ציפיות שבניתי מאנשים ומעצמי שהתייבשו בשמש המציאות. הסתובבתי עם שכבות על גבי שכבות של "מה היה צריך לקרות" ו"איך הייתי אמורה להיות", הסתכלתי על מה שלא עובד.
פרסומתומשהו השתנה בי לאורך השנים, במיוחד בשנים האחרונות. משהו התרכך. אני מבקשת לעצמי משהו אחר - תשליך פרטי. לאו דווקא טקס מול מקור מים, לאו דווקא ביום כיפור. אלא מסע פנימי עמוק ומתמשך של הַשָּׁלָה.
הבנתי שהתפתחות אמיתית אינה רק עניין של סליחה לעצמי או לאחרים, אלא בעיקר ההחלטה לשחרר את כל מה שהופך להיות נטל. להסיר כל כובד שמושך אותי אחורה, לנקות שאריות רעש בחיי.
וכשאני מניחה את הפנקס בצד, משהו משתנה באוויר. פתאום יש מקום לנשימה. פתאום, במקום להיות כבולה לציפיות, למה שרציתי או למה שפגע בי, אני יכולה להיות פשוט אני עצמי, קלה וקלילה. איזו הרגשת הקלה!
את התחושה הזו, של השחרור המוחלט, של הניקיון הפשוט, ביקשתי לזקק בשיר הבא שכתבתי. הריהו מוגש כאן ממני אליכם.
פרסומתגמר חתימה טובה.
מָה עָשִׂיתָ לִי אֲהוּבִי
נִעַרְתָּ מִמֶּנִּי פִּנְקָסִים,
שִׁכְבוֹת עָבָר.
הֵסַרְתָּ קְלִפּוֹת זִכָּרוֹן
מְרֻפָּטוֹת, שְׁאֵרִיּוֹת
אַכְזָבוֹת חוֹרְקוֹת,
הִשַּׁלְתָּ צִפִּיּוֹת יְבֵשׁוֹת,
כְּעָסִים דְּחוּסִים,
הַבְלֵי הֲבָלִים.
תִּרְאֶה אוֹתִי: אֲנִי מְרַחֶפֶת.
כרמית מנדל-עדני
מתוך: ״זמן בציר״
