טקסים

מאמצע אוגוסט מתחילים לשמוע בישראל את צמד המילים "אחרי החגים".

דיאטה? אחרי החגים.

מנוי לחדר כושר? אחרי החגים.

תפקיד חדש, לימוד עצמי של מיומנות נדרשת אך מרתיעה, התפטרות או שינוי במסגרת שעות העבודה, הכל אחרי החגים.

יש סיבה טובה לגשר בין הקיץ לחגי תשרי ולדחות החלטות שלא בא לנו לקבל. כאילו ברור לנו שחייבים להחליט, אבל פחות מתחשק לנו לבצע.

כבני אדם אנו זקוקים לטקסים, למסגרות, לדד ליינים ולאילוצים. קשה לנו להחליט על שינויים וקשה לנו עוד יותר לבצע אותם. חברה סיפרה לי פעם כי הצלחתה בהתמודדות עם ירידה במשקל נבעה מכך שבכל פעם שהחליטה לפצוח בדיאטה, התחילה אותה מיד ולא "אחרי שבת". אחרים מייחסים את הצלחתם לאירוע משמעותי וטקסי בחייהם, כמו חתונה שלהם או של אחד מילדיהם.

בקורסים לקבלת החלטות לומדים כי רובנו שונאים להחליט ומקבלים החלטות אמיצות בעיקר כשאנחנו עם הגב לקיר. גם בעולם העבודה יש דברים שאיננו אוהבים לעשות ועושים רק במסגרת דד ליינים: תוכניות עבודה, תקציב או תהליכי בקרת איכות.

רובנו חיים בשגרה, זזים ממנה רק כשאין לנו ברירה ודוחים את המטלות הקשות לדקה התשעים, ולעיתים אפילו לזמן פציעות.

אפילו לנוח בשבת קשה לנו. הקרייריסטים משלימים מטלות ואנשי המשפחה מקדישים שעות לילדים. עבור שומרי שבת, המסגרת הדתית מייצרת הפסקה ברורה: סוגרים את המחשב ואת הטלפון מכניסת השבת ועד צאתה.

בעולם בהפרעה, כאשר רובנו עושים את המוטל עלינו במסגרות נתונות ולעיתים מלחיצות, וכאשר אין לנו מסגרות התומכות בשינויים אישיים, מה אנחנו עושים?

דוחים. לאחרי החגים.

למה אנחנו זקוקים לטקסים

בישראל של תקופת התנ"ך נסובו הטקסים סביב שלושה צירים מרכזיים: האדם הבודד, באירועים כמו לידה, בגרות, נישואין ומוות; הקהילה, באמצעות ההיסטוריה והערכים שלה; והאדמה ועונות השנה, בזריעה, בבציר, באסיף ובקציר.

גם במסורות דתיות אחרות קיימת התייחסות רצינית ומוקפדת לטקסים ולהיבטים הפיזיים והסמליים של שינוי והתחדשות. בחלקים מהעולם המודרני קיימת מגמה של זילות הטקסים, לעיתים כתוצאה ממרד בדת ובממסד. אבל הבחירה שלא לציין אירועים חשובים באמצעות טקס מנוגדת, במידה מסוימת, לטבע האדם.

בהיסטוריה של העם היהודי קיימים סיפורים רבים המתארים את הרצון להיאחז בדבר מוחשי כדי להבין רעיון מופשט ולהגדיר זהות. עגל הזהב במדבר סיני, כאשר משה בושש לרדת מההר, הקרבת הקורבנות בבית המקדש והדרישה להמליך מלך "כי לכולם יש", מבטאים, בין היתר, את הצורך האנושי בסממן חומרי שיסייע להבין או לחוות תהליך רוחני.

גם בדתות הפגאניות מלווים חגים רבים בסממנים של אש, מים, דם וצמחים. השימוש בהם נועד לחזק שלבי מעבר בחיי הפרט או הקהילה, או לחגוג אירועים בטבע, כמו חילופי עונות, שיש להם השפעה על חיינו.

הטקסים אינם רק מסורת עתיקה. הם מעניקים צורה מוחשית לשינוי, מסמנים נקודת מעבר ומאפשרים לנו לעצור לרגע את השגרה.

עוגנים של שינוי

הפורום הכלכלי העולמי דירג גמישות ויכולת הסתגלות למצבים משתנים בין מיומנויות העתיד המובילות בעולם העבודה. העולם נמצא בשינוי מואץ ומתמיד. כאוס הוא שם המשחק, והגמישים שורדים.

יחד עם זאת, האנשים היעילים יותר הם לעיתים דווקא אלה המקדשים טקסים קטנים כדי לשמור על שפיות. יש המתחילים את הבוקר בקפה, יש הקוראים עיתון בכל ערב ויש מי שחייבים לעשות ספורט גם כשהם בהונג קונג בטיסת עסקים.

כך גם בארגונים מקודש הטקס של מחזור חיי התכנון. למרות הכאוס והצורך להתאים את הארגון לשווקים משתנים, הכנת התקציב ותוכניות העבודה שומרת על אשליית שליטה ומסייעת בשמירה על שפיות זמנית.

התוכנית תהיה, ללא ספק, בסיס לשינויים. אבל עצם קיומה מכריח מנהלים לעצור, לחשוב, להרים את העיניים מהשוטף ולהתארגן לקראת העתיד, הקרוב והרחוק.

הטקסים שומרים עלינו.

במסורת ובעולם העבודה.

הם משמשים עוגנים בעולם בהפרעה. הם מכריחים אותנו לעצור את המרוץ ולהתבונן. הם שומרים עלינו יותר ממה שאנחנו שומרים עליהם.

בעבר הדת סיפקה מסגרות ששמרו עלינו. בעולם העבודה קיימים ריטואלים שעושים זאת. אולם נותרת השאלה: מי שומר עלינו, האנשים המודרניים והעסוקים, בכל מה שקשור בנו עצמנו?

למי שאינו מאמין

בין כסה לעשור אנו אמורים לעשות חשבון נפש. על פי המסורת, בימים אלו נחתמים הגורלות לשנה שבפתח. אנו אמורים למרק חטאים, להתחיל התחלות חדשות ולהבטיח לעצמנו ולבורא עולם כי השנה לא נרכל, לא נשקר, לא נבגוד ולא נעשה דברים שאסור לעשות.

צריך ריטואל? צריך להחליט בזמנים קצובים? למה שלא ננצל את התרבות היהודית ונהפוך את החגים לזמן שבו מקבלים החלטות בנוגע לשינויים מהותיים ונדרשים?

בסדר, נחכה לאחרי החגים. אבל עד שנקודת הזמן הזאת תגיע, ננצל את המומנטום כדי לעשות חשבון נפש, להכין תוכניות עבודה, להתחייב להחלטות שלנו ולהבטיח הבטחות שנוכל לעמוד בהן.

כך אפשר להבחין בין דחייה לבין הכנה. במהלך החגים עוצרים, בוחנים, מחליטים ומתכננים. אחרי החגים מוציאים את ההחלטות מן הכוח אל הפועל.

אחרי החגים מגיע בסוף. מניסיון.

פחד ואהבה

הטבע האנושי מחייב טקסים.

אנו זקוקים למהויות פיזיות מעצם בריאתנו. התרבות היהודית ולוח השנה קובעים עבורנו זמן לחשבון נפש ולהתחלות חדשות.

הנה, יש גורם חיצוני שאפשר לרתום לטובת שינוי והתחדשות, במישור האישי ובמישור התעסוקתי.

אפשר לקבל החלטות מתוך פחד והימנעות, ואפשר לקבל אותן מתוך אהבה, מעורבות וחשיבה חיובית. בחירות טובות ונכונות באות מאהבה. בחירות רעות באות מפחד.

עונת השנה מתחלפת עכשיו מקיץ, דרך סתיו, לחורף. ראש השנה הוא התחלה חדשה שנקבעה עבורנו לפני אלפי שנים. עשרת ימי תשובה מספקים לנו מסגרת חיצונית לחשבון נפש.

לנו נותר לעשות בכל אלה שימוש טקסי: לקבל החלטות חדשות, להכין תוכניות עבודה ולהתניע אותן בנחישות מיד אחרי החגים.

החגים אינם חייבים להיות תירוץ לדחייה. הם יכולים להיות טקס ההכנה שלנו לשינוי: לעצור, להתבונן, לבחור ולתכנן. וכאשר "אחרי החגים" יגיע, והוא תמיד מגיע, לא נתחיל לחשוב מה לעשות.

נתחיל לעשות.

ארבעה טיפים להתחדשות בעולם משובש