לפעמים אנחנו כל כך עסוקות בלנסות לעשות את הדבר נכון, שאנחנו כמעט מפספסות את הדבר עצמו.

זה קרה לי ממש לאחרונה, בחופשה באלפים.

לקחתי יום לעצמי. בסמוך למקום שבו ישנו היה מסלול הליכה יפהפה, מיקום מושלם. אמרתי לעצמי: "זהו, היום אני מצלמת סרטון ומזמינה נשים להצטרף לסדנה של היומן הוויזואלי שלי".

רק דבר אחד קטן.

לקח לי כמעט שעה להתמקם.

האור לא היה בדיוק.
המיקום לא היה בדיוק.
ואני, כמובן, רציתי שזה יהיה ב-ד-י-ו-ק.

אני מודה, אני לא הכי אוהבת לצלם את עצמי בסרטונים.

בצילום יש זמן להתמקם, לנסות, לצלם שוב, לבחור את התמונה שאני אוהבת.

בסרטון אין כל כך לאן לברוח, צריך פשוט לעמוד שם ולדבר. וזה דורש ממני לשחרר את השליטה.

למרות שאני יודעת שדווקא כשאני פשוט מדברת, בלי לנסות להיות משהו אחר, אנשים מתחברים.

ואז הגיע פרפר.

הוא פשוט התיישב לי על הטלפון.

ניסיתי להתעלם.

הוא נשאר.

בסופו של דבר אמרתי לעצמי: "די".

אולי אני לא צריכה עוד להתמקם. אולי פשוט לעשות את הסרטון.

ופשוט התחלתי לדבר.

הפרפר נשאר שם כל הסרטון.

כשסיימתי, הוא עף והתיישב לי על מסגרת המשקפיים.

אני לא יודעת אם פרפרים באמת באים כדי להגיד לנו משהו.

אבל באותו רגע בחרתי לראות בזה סימן קטן:

לפעמים צריך להפסיק להתמקם כדי שמשהו יוכל להתחיל.

וזה, במובן מסוים, בדיוק מה שאני רוצה שיקרה במפגשים של היומן הוויזואלי.

לא צריך לדעת לצייר.
לא צריך להיות "יצירתית".
לא צריך להגיע עם רעיון.
ובטח שלא צריך לדעת מראש מה הולך לצאת.

צריך רק להגיע.

לקבל דף, צבעים, תמונה, מילה, ולתת לעצמנו לראות מה קורה כשאנחנו מפסיקות לרגע לנסות לשלוט בתוצאה.

כי לפעמים, דווקא כשאנחנו נותנות לאינטואיציה ולידיים לעבוד, משהו אחר מתחיל לדבר.

מחשבה שלא נתנו לה מקום.
תחושה שלא ידענו איך לקרוא לה.
זיכרון. רצון. רעיון.

ולפעמים יוצא משהו שמפתיע אפילו אותנו.

אני חושבת על זה הרבה עכשיו, כשאני פותחת קבוצה חדשה של יומן ויזואלי כאן, באבן יהודה.

גם כאן קל לחכות לרגע המדויק: לזמן הנכון, למצב הרוח הנכון, לסנכרן יום שיתאים לכולן ואני מוצאת את עצמי מנסה לחבר בין כל הנקודות.

אבל יומן ויזואלי לא מבקש מאיתנו להגיע מוכנות כשהכל כבר ברור.

להפך.

הוא מזמין אותנו להתחיל לפני שאנחנו יודעות.

לבחור צבע בלי לדעת למה.

לגזור תמונה כי משהו בה מושך אותנו.

להניח מילה על הדף ולראות לאן היא מובילה.

כשנשים שונות נפגשות סביב שולחן ונותנות לעצמן את החופש הזה, קורה משהו שקשה לתכנן מראש.

מתפתחת שיחה. עולה מחשבה. נוצר חיבור. משהו קורה במרחב הזה ולפעמים מופיע על הדף משהו שלא הצלחנו לומר בדרך אחרת.

אולי בגלל זה היומן הוויזואלי והסטיילינג מרגישים לי כל כך מחוברים, אף שבמבט ראשון הם נראים כמו שני עולמות שונים.

בשניהם אנחנו מתחילות ממה שיש ומנסות לראות אותו בעיניים חדשות.

בסטיילינג אלה הגוף שלנו, הבגדים, הגזרות והצבעים.

ביומן הוויזואלי אלה דימויים, מילים, צבעים, זיכרונות ותחושות.

האחד מתחיל מול הארון.
השני מתחיל מול דף.

בשניהם אני מחפשת את אותו רגע:
הרגע שבו משהו מתחבר, ואישה מסתכלת על מה שנוצר ואומרת: כן. זאת אני.

לא מזמן ליוויתי אישה שחגגה יום הולדת 50. במשך שנים היא כמעט לא הקדישה מחשבה לאופן שבו היא מתלבשת. היא אמרה לעצמה שזה לא באמת חשוב, אבל בפנים היא רצתה להרגיש אחרת.

כשניפגשנו, לא ניסינו להפוך אותה למישהי חדשה. להפך, חיפשתי קודם את מי שהיא באמת, חיפשנו את הגוונים, הגזרות והשילובים שיאפשרו לה לראות את עצמה יותר בבירור.

ובאיזשהו שלב זה קרה.

היא הסתכלה במראה ואהבה את מה שראתה. היא התחילה לקבל מחמאות, אבל חשוב יותר, היא התחילה להרגיש טוב בתוך עצמה.

זה היה הרבה מעבר לבגדים.
היה שם רגע שבו היא ראתה ופגשה את עצמה מחדש.

וזה בדיוק מה שמרגש אותי גם ביומן הוויזואלי.

אנחנו לא באות ליצור יצירת אמנות מושלמת, וגם לא למצוא תשובה אחת נכונה. אנחנו באות לפנות לעצמנו מקום. לשחק. לנסות. להיות סקרניות לגבי מה שמבקש להופיע.

אולי זה מה שאנחנו מחפשות, יותר מאשר ״להיראות טוב״ או ״להיות יצירתיות״.

להרגיש שאנחנו פוגשות את עצמנו. את כל הרבדים שמרכיבים אותנו.
לא את מי שאנחנו אמורות להיות, אלא את מי שכבר נמצאת שם.

אז אם בספטמבר הזה מתחשק לך לעצור לרגע, לפני שהכול שוב מתחיל לרוץ, אני מזמינה אותך להצטרף אליי למפגש של יומן מסע ויזואלי כאן, קרוב לבית, באבן יהודה.

לא צריך ניסיון.
לא צריך לדעת לצייר.
לא צריך להגיע עם רעיון.
ואפילו לא צריך להיות בטוחה שזה בשבילך.

צריך רק לבוא עם קצת סקרנות.

ואם משהו בטקסט הזה זז אצלך, כתבי לי. אני מגבשת עכשיו את הקבוצה הקרובה ואשמח לספר לך מה אנחנו עומדות ליצור יחד.

כי לפעמים השינוי מתחיל בדף.
לפעמים הוא מתחיל מול המראה.
אבל כמעט תמיד הוא מתחיל ברגע שבו אנחנו מפסיקות לחכות שהכול יהיה בדיוק, מפסיקות לנסות ולהתמקם בדיוק — ומרשות לעצמנו להתחיל.