אילנית ססה

לפני כתיבת הטור, נשאלת השאלה: האם להתייחס ישירות לנושאים הרלוונטיים לתקופה - תחילתו של קיץ , שיח על גוף, חופש, חשיפה, שינוי אנרגיה, שפיות. וגם סוף שנת הלימודים קרבה , אולי בכלל צריך לדבר על סיכומים, פרידות, התחלות חדשות..

הקיץ מבשר על בואו, ויש בו תחושה של התחלה.

האביב כבר כאן, וגם בקהילה שלנו באבן יהודה מורגשת תחושת התחדשות באוויר. יש משהו בעונה הזו שמזמין אותנו לעצור לרגע, לנשום עמוק ולבחון מחדש לא רק את הבית או את סדר היום, אלא גם את הארון שלנו. זהו זמן עדין אך נחוש להתחדשות, דיוק, התעוררות ותנועה קדימה. דווקא הבחירות הקטנות, כמו מה שאנו לובשות בבוקר, יכולות להכניס מעט אור, אנרגיה חיובית ואופטימיות בימים מורכבים אלו.

כשביקשו ממני לכתוב טור ליום האישה, התלבטתי לרגע. האם אנחנו באמת זקוקות ליום מיוחד כדי להזכיר לעצמנו את העוצמה שבנו? יום האישה נולד מתוך מאבק לשוויון ולנראות. אך בעיניי, הוא כבר מזמן אינו רק ציון דרך היסטורי. הוא תזכורת - לא רק לנשים, אלא לכולנו. תזכורת להתחבר לליבה שלנו, לזכור את החוזקות והאיכויות, ולהסכים להיות נאמנות למי שאנחנו באמת.

רובנו פוגשות את הבגדים שלנו מדי יום, כמעט מבלי לחשוב עליהם. הם שם – זמינים, מוכרים, לעיתים מנחמים ולעיתים מכבידים.אבל מה קורה כשאנחנו עוצרות לרגע ושואלות שאלה אחרת:לא איך אני נראית בבגד הזה, אלא איך אני מרגישה בתוכו?

כשאנו מרגישות שהמראה החיצוני משקף את האותנטיות הפנימית שלנו, אנו מתקשרות בצורה כנה וברורה יותר. הנוכחות שלנו בחדר משתנה, והסיכוי לבנות קשרים משמעותיים ומעצימים – הן בזירה האישית והן בזו המקצועית – עולה דרמטית

"אין לי מה ללבוש" היא אומרת בתסכול, עומדת מול ארון עמוס בגדים. זה משפט שאני שומעת כמעט בכל פגישה ראשונה, והוא תמיד מעלה חיוך קטן על פניי, כי אני יודעת שבעוד שעה, אותה אישה תגלה שיש לה הרבה יותר ממה שחשבה. הסיפור הזה חוזר על עצמו שוב ושוב, והוא תמיד מרגש אותי מחדש.