השיר ״אלוהי צבאות״ נכתב בראשי ברגע אחד חרות בלב - טקס ההשבעה של בני.
הוא עמד שם עם כומתה ונשק, תנ”ך בידו, ונשבע לשמור ולהגן.
אני עמדתי בין ההורים, מְחַזֶּקֶת בשתיקה ודומעת.
גאווה ודאגה, תקווה ופחד, התרגשות ואמונה - הכול שָׁכַן בין דמעותיי.
כאֵם, רציתי לבוא בברית ההגנה הזאת גם אני. להישבע לשמור עליו. לבקש מאלוהי הצבאות שיעמוד גם הוא בטקס, יישבע לשמור על ילדינו מכל משמר.
מאז, השיר הזה הפך לתפילה פרטית וציבורית, ללחש תמידי בלב, לזעקה שקטה. הוא נושא איתו את הפער שבין הטקסים להבטחות, בין הדמעות לבין הביטחון. אני מחזיקה בו, כמו בקמע, יחד עם כולם. באהבה ובתקווה.
פרסומתאֱלֹהֵי צְבָאוֹת
הוּא קִבֵּל:
כֻּמְתָּה,
נֶשֶׁק,
סֵפֶר תָּנָ"ךְ.
וְנִשְׁבַּע.
פרסומתאֲנִי קִבַּלְתִּי - דְּמָעוֹת.
אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת,
אָנָּא,
הִשָּׁבַע גַּם אַתָּה
לִשְׁמֹר עַל יְלָדֵינוּ
מִכָּל מִשְׁמָר.
