שוכחים מהלו"ז, מורידים את המסיכה ההורית ולומדים לחבק את הלוז המשתנה. איך הופכים גם את הקשיים שצצים בחופשה משפחתית להזדמנות הכי טובה לגדול יחד.

על פרפר אחד, דף לבן, והדרך שבה אנחנו רואות את עצמנו מחדש

משהו השתנה בי לאורך השנים, במיוחד בשנים האחרונות. משהו התרכך. אני מבקשת לעצמי משהו אחר - תשליך פרטי. לאו דווקא טקס מול מקור מים, לאו דווקא ביום כיפור. אלא מסע פנימי עמוק ומתמשך של הַשָּׁלָה.

יש בספטמבר, משהו שמבקש התחלה חדשה. הילדים חוזרים למסגרות, שגרת החיים מתארגנת מחדש, וגם ראש השנה שמזמין אותנו לעצור לרגע ולשאול: מה אני מבקשת לעצמי בשנה הקרובה?

כשתמונות הופכות לקול הפנימי

השנה החדשה היא הזדמנות לא רק לשנות הרגל, אלא להשפיע על בית שלם

עגלת הקפה הראשונה של אבן יהודה התחילה כמקום לעצור בו לקפה והפכה כמעט מיד לנקודת מפגש שכונתית. עם ילדים על הדשא, מתאמנים אחרי אימון, פיצות לאורך היום וערבי חמישי עם מוזיקה והרבה כיף, "ברוש - עגלה במושבה" מכניסה הרבה חיים לפינה הירוקה שליד אולם הספורט רלף קליין.

דור אדמשטיין בנה בית לרעיונות. הוא גדל בבית שאבא שלו בנה, התחיל לנגר בדירה שכורה עם פטיש ומסמר, המציא משחקים וכלי נגינה והגיע עד תערוכת הצעצועים בנירנברג. עכשיו הוא חוזר לאבן יהודה עם "סטודיו קטע", ומספר למה הוא לא רוצה לקחת לילדים את המסך.

בכל שנה, כשהילדים שבים לבתי הספר, נפתח באבן יהודה לא רק פרק לימודי חדש, אלא גם פרק נוסף בסיפורה של הקהילה. בין ילקוטים חדשים, מחברות עטופות והתרגשות היום הראשון, נזכרת גם הדרך הארוכה שהחלה כאן לפני קרוב למאה שנה, בצניעות גדולה וברוח גדולה אף יותר.