הוא עבר את בחינות הלשכה. ואז בחר לחזור לאדמה.

ליפתח קצנלנבוגן היה מסלול מקצועי שאפשר היה להסביר בקלות: תארים במשפטים ובמנהל עסקים, התמחות בפרקליטות האזרחית, ואחריה עבודה במשרד המתמחה בליטיגציה מסחרית. אלא שהמסלול הזה לא הוביל ליום־יום שרצה לעצמו.

״בשלב מסוים הבנתי שאני פשוט לא רוצה שזה יהיה היום־יום שלי. רציתי ליצור, לבנות, לתכנן, להיות בשטח ולעבוד בעולם שבו בסוף היום אפשר להסתכל על משהו שלא היה שם קודם, ושאני יצרתי.״

רגע אחד מטיול ביפן נשאר איתו עד היום.

״זה היה כמה חודשים אחרי שעברתי את בחינות הלשכה, ועדיין הייתי באופוריה קלה מזה. התמקמתי במלון בטוקיו ופתחתי חלון שפנה לגינה. היא הייתה פשוטה אבל מוקפדת, בסגנון היפני. למרות שהספינה שלי כבר שטה לכיוון אחר, הסתכלתי עליה ואמרתי לעצמי: אני אהיה אדריכל נוף.״

הגינות, למעשה, היו שם הרבה לפני המשפטים. כבר בגיל 14 או 15 הוא עבד אצל שכנים באבן יהודה. נפתלי השכן וסבתא שלומית היו בין הלקוחות הראשונים; בוגנוויליות סבוכות וקוצניות היו חלק מהעבודה.

״תמיד ידעתי לעבוד קשה, והאמת היא שבדיעבד אני לא בטוח שבכלל ידעתי שזה נחשב קשה״, הוא אומר. כנער, מבחינתו, זה פשוט מה שהיה צריך לעשות בגינה.

ילד שמבין למה העלים מתקפלים

בבית שבו גדל, צמח היה גם משהו שצריך להבין בו. אביו אהוד, אגרונום ואיש פרדסים וקרקע, עסק גם בפיתוח ובייצור של פתרונות השקיה. ממנו למד יפתח לשים לב למה שהצמח מספר: למה העלים מתקפלים כשהוא צמא, ומה ההבדל בין קרקע שמשקים בהמטרה לקרקע שמשקים בטפטוף.

״אני זוכר את צורת ההסתכלות הזאת מגיל אפסי. היא הולכת איתי עד היום.״

לצד החינוך הזה הייתה גם אהבה לשב״ק ס׳, עוד מכיתה ב׳. שנים אחר כך נפגשו שני העולמות בשם ״חקלאי גזעי״ ובארטישוק שמופיע בסמל החברה. השם עושה את העבודה: יש מי שמחייך ויש מי שממהר לתקן אותו שהוא בכלל גנן. יפתח מקבל את זה ברוח טובה.

״אבל מתחת לקריצה יש מבחינתי משהו עמוק, המחווה לסבא חנוך ולאבא אהוד שלי, אנשי אדמה בכל מובן.״

מה יהיה כאן בעוד עשר שנים

בזמן לימודיו הפך הגינון למשרת סטודנט: טיפול בגינות באזור, ניסיונות ראשונים בתכנון ובהקמה. היום ״חקלאי גזעי״ קיימת באופן רשמי כבר כמעט 14 שנה, והניסיון שנצבר בה מאפשר ליפתח להסתכל על גינה מעבר לתמונה של יום סיום העבודה.

״אתה רואה מה עובד גם חמש ועשר שנים אחרי, ומה נראה נפלא ביום הראשון אבל מתקשה לשגשג בהמשך״, הוא אומר. ״אתה לומד איך חומר מזדקן, איך עץ מתפתח, איך משפחה באמת משתמשת בגינה שלה ואיך החלטה שנראית קטנה בתכנון יכולה להפוך למשמעותית מאוד בשטח.״

את ההשלכות של ההחלטות האלה הוא פוגש גם בגינות שהקימו אחרים, לפעמים שנים אחרי שהמתכנן והמבצע כבר סיימו את עבודתם.

״אחרי חמש שנים ויותר מתחילים לראות טעויות שלא בלטו בזמן השתילה. למשל, עץ שגדל לממדים עצומים, והשורשים שלו מרימים ריצוף, מעוותים חומות ואפילו מפילים אותן. זו דוגמה שאני פוגש שוב ושוב.״

גם בלי נזק לריצוף או לחומה, עץ שגדל משנה את סביבתו.

״אותו עץ שהיה קטן בזמן השתילה מפתח נוף רחב, וגינה שהייתה שמשית הופכת למוצלת. ומה קורה לכל צמחיית השמש שנשתלה סביבו? היא הולכת ודועכת, כי התנאים שהתאימו לה כבר השתנו.״

המבט הזה מסביר למה הוא מבקש להיכנס לפרויקט עוד בזמן תכנון הבית. היציאה מהסלון, המקום שבו יהיה צל, מפלסי השטח והניקוז משפיעים על החיים בחוץ הרבה לפני שבוחרים שתילים. כשהגינה נכנסת לתמונה מאוחר, חלק מהאפשרויות כבר נסגרו.

״מרחב החוץ הוא לא מה שנשאר מסביב לבית, ובטח לא רק צמחייה״, הוא אומר. ״מבחינתי המטרה היא לא לתכנן בית ואז גינה, אלא ליצור מרחב אחד שלם.״

וגם גינה שנראית נהדר צריכה להתאים למי שחי בה. כמה זמן ירצו להקדיש לטיפול? איזו תחזוקה יוכלו לממן? התשובות האלה הן חלק מהתכנון, לצד הצמחים והחומרים.

לחזור ללמוד אחרי שנים בשטח

מתוך הרצון להעמיק בתכנון חזר יפתח לספסל הלימודים, הפעם ללימודי אדריכלות נוף בטכניון. אל הניסיון המעשי הוא מוסיף ידע בקומפוזיציה, בחומרים, בטופוגרפיה ובקשר בין המבנה לנוף. בדרך גילה גם צד שלא הכיר בעצמו.

״באחד הקורסים הראשונים היה לנו תרגיל ברישום פחם, ופתאום יצא ממני משהו שלא הכרתי. אני זוכר שהסתכלתי על הרישום והרגשתי שיש בו תנועה, והוא נוצר כמעט ברגע.״

החברה מתפתחת לכיוון שמחבר תכנון וביצוע תחת קורת גג אחת. עם זאת, הוא מקפיד שהתכנון יעמוד בפני עצמו: לקוחות שמקבלים סט תוכניות גמור יכולים לבחור גם קבלן אחר לביצוע. כשהחברה ממשיכה לשלב ההקמה, היא מגיעה אליו עם היכרות עם הסיבות שמאחורי ההחלטות.

גם מרפסת יכולה לצמוח

לא חייבים גינה כדי להכניס ירוק הביתה. יפתח מתכנן גם מרפסות וגגות עם צמחייה במיכלים, אבל מדגיש שהיעדר הקרקע דורש תשומת לב מיוחדת: נפח המצע, הרוח, הניקוז, ההשקיה והמשקל צריכים להילקח בחשבון יחד.

״אנשים רואים בסוף עץ יפה בתוך מיכל מעוצב״, הוא אומר. מאחורי המראה הזה נמצאת מערכת שלמה שמאפשרת לו לחיות ולהתפתח. מבחינתו, גם היא חלק מהעיצוב.

את העבודה שמאחורי התוצאה הוא מציג גם ברשתות החברתיות: אבק, התלבטויות, אנשי צוות, ולעיתים כישלונות והדרך לפתור אותם. יש שם גם הומור עצמי, שמתאים למי שבחר לקרוא לעסק שלו ״חקלאי גזעי״.

החורף מתחיל בגינה

״אני מת על הסתיו, ואוהב מאוד את הצמחים שאפשר לשחק איתם בעונה הזאת״, אומר יפתח. לבעלי גינות ועציצים הוא ממליץ להתנסות בשתילה עונתית, שמאפשרת להוסיף צבע גם בלי לשנות את הגינה כולה.

״שתילות עונתיות הן מכת צבע נהדרת להדגשת אזורים שונים בגינה. אני מאוד אוהב לשלב בערוגות קיימות מרבד של לובליה או מללנית ריחנית, המוכרת כ׳סלסלי כסף׳. הן יוצרות כתם צבע ברור ויכולות להחזיק כמה חודשים בפריחה יפה.״

שתיהן מתאימות, לדבריו, גם למיכלים הממוקמים בשמש או בחצי שמש. ״במיכלים הן יוצרות מופע נשפך, שהוא נהדר בפני עצמו.״

אפשרות נוספת שהוא אוהב היא לשלב בגינה צמחי בר, כחלק ממגמה שמתרחבת בענף.

״עם תחילת הגשמים, סביב נובמבר, מגיעה עונת הזריעה. אני מאוד אוהב לשלב זרעים של צמחי בר בגינה״, הוא אומר, ומדגיש שאת הזרעים יש לרכוש מספקים מורשים. ״אפשר להתפרע עם מינים מקומיים של תורמוסים, חוטמיות, ציפורנית וקחוונית, וגם להטמין פקעות ובצלים. בעיקר, זו הזדמנות להתנסות בהנבטה ולהכניס קצת פרא לגינה הפרטית.״

באבן יהודה, שבה גדל למשפחת חקלאים ממייסדי המושבה, יפתח מבקש היום לרכז שוב חלק משמעותי מעבודתו. סבא חנוך ואבא אהוד עבדו עם האדמה; הוא ממשיך את הקשר הזה בגינות ובמרחבי החוץ שהוא מתכנן. הילד שלמד להבין למה העלים מתקפלים מצמא מסתכל היום גם על העץ שיהיה כאן בעוד עשר שנים. הוא בחר בעבודה שבה אפשר לראות בסוף היום מה נבנה. את מה שיצמח ממנה, הוא יודע, צריך לתת לזמן להראות.