השיר "זוֹנַת הָעִבְרִית" נולד מתוך רגע של מרד פנימי ביד הזו. במקור הוא נכתב כארס-פואטיקה על מלאכת הכתיבה ועל הצורך לכתוב בלי פילטרים, אבל ככל שהעמקתי בו, הבנתי שהוא מהדהד קריאה פנימית רחבה הרבה יותר: הזכות שלי להיות לא-מתנצלת.
אני מוכרחה להודות: המרד הזה הוא לא אירוע חד-פעמי, הוא תהליך יומיומי. גם היום, כשאני מפרסמת את המילים האלו כאן מולכם, הלב שלי דופק קצת יותר מהר. עדיין קשה לי לכתוב בלי פילטרים. המחסומים הישנים, אלו שמבקשים ממני "להיות נחמדה", עדיין שם. הפרסום הזה הוא צעד נוסף בדרך שלי עם עצמי; ניסיון לנער את אותה יד מנומסת מהכתף ולהבין שהכתיבה היא הכלי היחיד שיכול באמת לשחרר אותי מהכבלים של עצמי.
בחרתי להשתמש במושג טעון מאוד - "זונה" - מתוך רצון להפוך את המילה שנועדה לצמצם אותנו הנשים להצהרת עצמאות. "זונת העברית" שלי היא האישה שמסרבת להיות "ילדה טובה" של השפה והחיים. היא זו שמוכנה להניח בצד את הנימוסים, "להתאבד על משפטיה" ולהפוך את המילים שלה לעוצמה שלה, לגאולה אישית.
כל אישה יכולה לקחת את המילים שלי לעולם שלה. ביום האישה השנה, אני מזמינה את כל הנשים להצטרף אליי, להפסיק ללחוש את האמת שלנו בחשאי. בואו נשבור את החרוזים, את המוסכמות ולפעמים גם את השיניים - כדי למצוא את הגאולה שלנו בדיוק שם, במקום שבו אנחנו מפסיקות לבקש רשות.
זוֹנַת הָעִבְרִית
נַהֲגִי כְּאִלּוּ אַתְּ אַחֲרוֹנַת הַמְּדַבְּרוֹת בְּעִבְרִית,
הַפְסִיקִי לִהְיוֹת מַמְלַכְתִּית, הֲיִי –
זוֹנַת הָעִבְרִית.
זִרְקִי לָאֲוִיר סְלֶנְג מָהִיר,
אֶת צֵרוּפֵי הַגְּנַאי שֶׁלָּחַשְׁתְּ פַּעַם בַּחֲשַׁאי,
וְקַלְּלִי כְּאַוַּת נַפְשֵׁךְ!
תִּרְמִי תְּרוּמָתֵךְ, בַּקְּעִי תֻּמָּתֵךְ
לִפְרִיחַת הַמִּלִּים הַ"לֹא מְקֻבָּלוֹת",
הַעֲנִיקִי לָהֶן גְּנִיחוֹת, נְהָמוֹת, קוֹלוֹת.
הָעֵזִּי לְהַנִּיחַ בַּצַּד נִימוּסַיִךְ, הִתְאַבְּדִי עַל מִשְׁפָּטַיִךְ,
הֲיִי חֲצוּפָה, מְשֻׁלַּחַת־רֶסֶן־שָׂפָה.
מִלִּים מְשֻׁחְרָרוֹת הֵן כְּלִי זַיִן קוֹלֵחַ, כּוֹס תֵּה רוֹתֵחַ.
שִׁבְרִי מִמֵּךְ
שׁוּרוֹת, חֲרוּזִים, שִׁנַּיִם, אֶת רֹאשֵׁךְ,
תְּאַבְּדִי מִלּוֹתַיִךְ לָדַעַת בְּאֹמֶץ וּבֶאֱמוּנָה,
רַק אַל תְּאַבְּדִי כַּוָּנָה. חַפְּשִׂי אֶת הָאֶבְיוֹנָה
הַחֲמַקְמַקָּה, הַמְּתוּקָה.
מִצְאִי אֶת סִפּוּקֵךְ, שָׁם גְּאֻלָּתֵךְ.
כרמית מנדל-עדני
מתוך: "זמן בציר"
