הוא מספר לי שבכל יום הוא אוכל מרק לארוחת צוהריים. וביום שישי פעמיים - גם בצוהריים וגם בקידוש. קוראים לזה ארוחת "רק מרק" - הוא צוחק ומבטא את הרי"ש במבטא "אמריקאי".
"לא נמאס לך?" – אני שואלת.
"לא", הוא עונה בהבנה. "מתרגלים ומתמכרים".
בפעם הבאה היא מגישה לי מרק עם השׁוֹק. התרגשתי שמצאתי חן בעיניה. "תוסיפי גם אורז", היא אומרת. "וגם חילבה, אם את אוהבת", היא מקרבת אליי את קערית הפלסטיק עם הנוזל הירוק הרוטט המוזר. "ואת הכול תטבלי עם חלה טרייה".
אני מסתכלת עליה במבט מבולבל ומטיל ספק. אני? חילבה? אני טובלת בחשש את הכול עם חלה וטועמת. "זו אכן מנה עיקרית", אני חושבת.
מאז עברו שנים. התמכרתי.
***
הוא נראה כסיר מרק רגיל, עשוי נירוסטה, ישן, קצת מעוקם אבל תמיד נקי ומצוחצח. עייף מעבודה של שנים, אולם חרוץ ונאמן לבעליו.
בבוקר היא קמה, מנקה את העוף, מרתיחה, מוציאה קצף.
מוסיפה מים, ירקות, קצת תבלינים, הרבה חוואייג' מרק.
ובוחשת.
הריח המשכר מגיע אלינו עד למדרגות. הדלת נפתחת. "שבת שלום", היא מחייכת אלינו ומיד קמה מהכיסא, לנשק את כולנו. הילדים מקדימים אותה, רצים אליה, נטמעים בחיקה.
הרצפה עוד לחה מעט משטיפתה. הפמוטים מוכנים כמו תמיד עם נרות לבנים, הגפרורים ליד. המפה הלבנה פרושה על השולחן הארוך, נשאר רק לערוך את השולחן ולחתוך סלט ירקות. אני מיד נרתמת למלאכה ומפעילה את הילדים.
הסיר בתנור, אחרי בישול של שעות על הגז, ממתין לשעת הכושר למלא את עבודתו.
היא יוצאת מהמקלחת, מטפחת נקייה לראשה, אודם חגיגי על שפתיה, החיוך לא מש מהן.
היא עוצמת את עיניה ומברכת על הנרות. הנרות מאירים את פניה חרושות הקמטים, היא מניעה את שפתיה ללא קול, מוסיפה ברכות בלב ומנשקת את האצבעות. גם אני מברכת בלב.
ילדים, נכדים, נינים מתחילים להגיע, וכולם רוכנים אליה לקבל נשיקה. אף אחד לא מוותר.
מוציאים כסאות מעליית הגג.
מוציאים את הספרים מהארון הסמוך לשולחן. מחלקים כיפות.
מברכים "בורא פרי הגפן". כולם ביחד: "אוֹמֶן".
מברכים על החלות "המוציא לחם מן הארץ". טובלים בהרבה מלח. כולם ביחד: "אוֹמֶן".
אוכלים ירק וקציצות. קצת סלט.
היא מתחילה למזוג מרק. לכל אחד חתיכת עוף ותפוח אדמה. מי שרוצה, מקבל גם עלה סלרי. הראשונים מקבלים את השׁוֹק, אחריהם את הירך ובסוף - כנפיים, גרון או "סוקבי" - החלק היבש יותר. כולם מודים ומרוצים.
מוזגת לכולם ומחייכת. אף פעם לא דואגת שלא יישאר אוכל.
והיא מוזגת ומוזגת. שמחה ומוזגת.
אני תוהה: המרק שלה הוא כמו שיקוי קסמים. בסיר קסמים שאף פעם לא נגמר.
"אם תאכל מרק עוף של סבתא מאה שנה, תחיה הרבה זמן" - היא אומרת לבכורי. הוא מאמין. "את הסוף של המרק שותים כשמחזיקים את הקערה עם שתי ידיים כמו לגימה מספל גדול, בדיוק כמו שסבא היה עושה", היא לוחשת לו. הוא שותה את הסוף של המרק, עד טיפת המרק האחרונה.
אורחים נוספים מגיעים. היא צוחקת בסיפוק.
"אם יש מקום בלב, יש מקום לכולם", היא אומרת בפנים מאירות.
מביאים כסאות נוספים, מצטופפים, חלק מְפַנִּים את מקומם אחרי שסיימו את המנה ופונים לסלון.
היא ניגשת לסיר. אני מחפשת בעיניי אולי היא מוציאה סיר נחבא מהתנור או אולי יש תבלין קסמים מיוחד על השיש. לא. היא מרימה את המכסה, ומוזגת מהסיר. מחייכת ומוזגת. צוחקת, זורחת. מאושרת.
***
"המרק טעים מאוד", אני אומרת לגיסי כשטועמת את המרק שהזמין.
"מרק של אזכרות" - הוא עונה. "אבל אין כמו המרק של אימא שלי", קולו נשבר.
אני מסתכלת על הכיסא הריק, עיניי מתלחלחות.
"נכון, אין ולא יהיה כמו המרק של צדקה", אני אומרת, ומיד לוגמת מהקערה עם שתי ידיים, עד טיפת המרק האחרונה.
***
ב-4.2 מציינים ברחבי העולם את יום המרק הביתי הבינלאומי, יום שמוקדש למנה שמסמלת חום, נחמה ומשפחתיות.
עבורי, אין מנה שמסמלת זאת יותר מהמרק של חמותי היקרה, צדקה עדני ז"ל.
צדקה הייתה אישה צדיקה שמסירותה וטוב ליבה היו התבלין הסודי בכל תבשיל. ביתה וליבה היו פתוחים לרווחה לכל אדם, וזכות גדולה הייתה לי לפקוד את ביתה מדי יום שישי, לספוג את חוכמתה ולזכות בברכתה שהוגשה תמיד באהבה ובחיוך עם צלחת מרק תימני ריחני.
היום, כשאני או בנה - אהוב ליבי - מבשלים מרק, אנחנו מנסים לצקת לתוכו מעט מהאור הגדול שהפיצה צדקה. היא כבר לא יושבת איתנו בשולחן, אבל הרוח שלה ממשיכה לחמם את ליבנו למראה האדים שעולים מהסיר.
הטקסט נכתב לזכרה, מתוך געגוע לאישה שהפכה מרק פשוט לשיעור בנתינה ובאהבת אדם.
יהי זכרה ברוך.
מאת: כרמית מנדל-עדני
