בעודו בודק ציוד, עושה חיסונים ומתכנן מסלולים במזרח הרחוק, עוברת בליבי רכבת הרים של רגשות: התרגשות גדולה, גאווה על הדרך שעבר וגם אותה דאגה אימהית טבעית ומוכרת.
אני מביטה בו ונזכרת שהרכבת הזו מלווה אותנו לאורך כל הדרך: כשהשארנו אותו בפעם הראשונה בגן, כשהלך לבד לחבר, כשיצא לטיול עם לילה ראשון מחוץ לבית, כשקיבל רישיון נהיגה, כשהתגייס לצבא ובחר בתפקיד קרבי ועוד ועוד...
בכל פעם שילדינו מבקשים מאיתנו את המפתח אל העולם, הלב שלנו נפתח יחד איתם, ובו בזמן גם מתכווץ מהרצון האינסטינקטיבי לגונן - רק כדי שיישארו בטוחים, קרובים אלינו.
השיר "מפני כל השוטים", שנכתב מתוך החוויה הפרטית שלי ופורסם בספרי "זמן בציר", מקבל כעת משמעות מחודשת. הוא מוקדש לכל ההורים שנשארים ערים עד שיישמע הצליל המרגיע של המפתח המסתובב בדלת, ולכל הילדים שיוצאים לגלות עולם ולכבוש פסגות.
אני מאחלת לכולנו - להורים ולילדים כאחד - דרכים יפות ובטוחות, נופים עוצרי נשימה, פסגות שניתן לכבוש בנחת ומעט פחות דאגות בלב. שנדע תמיד לשחרר באהבה, לצפות בילדינו צומחים ולצמוח בעצמנו מחוסנם ומגדילתם.
מִפְּנֵי כָּל הַשּׁוֹטִים
יְלָדַי מְבַקְּשִׁים מַפְתֵּחַ
אֶל הָעוֹלָם.
רוֹצָה לִנְעֹל אוֹתָם
בְּמַפְתֵּחַ
וְלִזְרֹק לַיָּם.
מִתְפַּלֶּלֶת לַדְּרָכִים:
שְׁמֹרְנָה
מִפְּנֵי כָּל הַשּׁוֹטִים.
נִרְדֶּמֶת
רַק כְּשֶׁשּׁוֹמַעַת
אֶת הַמַּפְתֵּחַ בַּדֶּלֶת.
כרמית מנדל-עדני
מתוך הספר: "זמן בציר"
