יצא לכם פעם להכיר אומן, אומנית או מישהו עם נפש של אומן - כל כך חופשייה וסוחפת? לי יצא!
ומה אומר לכם? ההיכרות הקצרה הזו, עם אישה מלאת תשוקה ויצירה, הציתה בי השראה עמוקה וגרמה לי לכתוב שיר.
לקראת יום החברות הבינלאומי (המצוין ב-30 ביולי), מצאתי את עצמי מהרהרת לא רק על החברות (הנהדרות!) שמלוות אותי במהלך החיים, אלא גם על המפגשים הקצרים האלה שקורים בלי כל תכנון ומעוררים בנו רגשות ומחשבות.
בשיר אני מתארת דמות פרועה, חסרת פילטרים, שחיה בעוצמות שונות מאלה שבשגרה שלי. מדוע היא כל כך מסקרנת אותי? מה היה בה שהצית בי את התשוקה לכתוב שיר כל כך שונה מהסגנון שלי? האם אני מחפשת שם בחוץ דמות נועזת שתשלים אותי, או שאולי אותה חברה אומנית היא בסך הכול הדהוד רחוק, מעין צל של משהו שקיים עמוק בתוכי, ומחכה לאישור קטן לפרוץ החוצה אל המציאות?
תהיות כגון אלה יכולות בקלות לצוץ בקרב כל מי שקצת נחבאת אל הכלים ומוצאת את עצמה מתביישת להיות פרועה באמת.
אני חושבת שקודם כול עליי להיות חברה טובה של עצמי. שהרי חברות אמת, מעבר לתמיכה ולכתף שהיא מעניקה, היא גם מראה שמאפשרת לנו לגלות מדי פעם את מי שאנחנו מעזות (או לא מעזות) להיות.
הינה השיר (מתוך "זמן בציר") שנולד מתוך אותה השראה:
