יש לי חשד שהחיים עשו לנו תרגיל.

כשהיינו ילדים, כל מה שרצינו זה להיות גדולים.
לא עוד “תשאלי את אמא”, לא עוד שעת שינה, לא עוד שיעורי בית. רצינו חופש. עצמאות. לעשות מה שאנחנו רוצים.

ואז גדלנו.

מסתבר ש“לעשות מה שאנחנו רוצים” זה בעיקר להחליט אם לקנות נייר טואלט עכשיו או שאפשר למשוך עוד יומיים.

באיזשהו שלב, בלי ששמנו לב, הפכנו לאנשים שמתרגשים כשמבטלים להם תור. אנשים שמנהלים שיחות שלמות על מחירי ירקות. אנשים שאומרים “אין לי כוח לצאת היום” ומתכוונים לזה מכל הלב.

והדבר הכי מצחיק?

אנחנו מתגעגעים לילדות.

אבל לא בטוח שאנחנו מתגעגעים לילדות שהייתה לנו באמת.

אנחנו מתגעגעים לילדות שאנחנו זוכרים.

לשכונה שבה כולם הכירו את כולם, למרות שסביר להניח שחצי מהאנשים שם בכלל לא דיברו אחד עם השני.

לחגים שבהם הבית היה מלא אנשים, אוכל ורעש, ואף אחד לא עמד בצד וצילם 47 סטוריז של שולחן החג.

לתמונות מטושטשות.

כן, מטושטשות.

כי פעם תמונה לא הייתה צריכה להיות מושלמת. אם יצאנו עם עין עצומה, פשוט היינו עם עין עצומה בתמונה. ואם מישהו עבר מאחור, מזל טוב, הוא חלק מההיסטוריה.

לא היו פילטרים, לא היה צורך להוכיח שנהנים, ולא הייתה לנו אפשרות לדעת מה כולם עושים בכל רגע.

והאמת?

אולי זה בדיוק מה שחסר לנו.

פעם יכולנו ללכת לים בלי שאף אחד ידע שהיינו בים.
לצאת למסעדה בלי לצלם את האוכל.
לטייל בלי לבדוק אם מישהו אחר היה שם קודם ומה הוא כתב על המקום.

החיים פשוט קרו.

ואולי בגלל זה אנחנו כל כך מתגעגעים אליהם.

גם אז היו ריבים, אכזבות, כסף שלא הספיק, מבוגרים מעצבנים ושיעורי בית שאיכשהו תמיד חיכו לנו.

פשוט לא ידענו בזמן אמת שאנחנו חיים בתקופה שיום אחד נתגעגע אליה.

וזה כנראה הטריק הכי מרושע של החיים:

הרגע שאנחנו הכי רוצים לברוח ממנו הוא לפעמים בדיוק הרגע שבעוד עשר שנים נשלם הרבה כדי לחזור אליו.

אז אולי בפעם הבאה שאנחנו יושבים עם חברים ולא מוציאים את הטלפון, כשהילדים עושים לנו בלגן בבית, או כשכולם סביב השולחן מדברים בו זמנית, כדאי לזכור את זה. ואם אנחנו מצלמים תמונה שבה אף אחד לא יצא מושלם, כדאי פשוט להשאיר אותה ככה.

כי יכול להיות שבלי לשים לב, אנחנו שוב בתוך הימים של פעם.

רק שהפעם אנחנו עדיין לא יודעים שהם כאלה.

ואם תשאלו אותי?
זה החלק הכי מצחיק בלהיות מבוגר.

כל הילדות חיכינו לגדול.

ועכשיו אנחנו מנסים להבין איך אפשר להזמין כרטיס חזרה.