יש משהו מוזר במקצוע שלי.
אנחנו יכולים להעביר יום שלם בלדאוג שאנשים אחרים יתחזקו.
לדרבן אותם לעוד חזרה.
להזכיר להם לשתות מים.
להסביר להם למה חשוב לאכול מסודר.
לשכנע אותם למצוא זמן להתאמן.
ואז מגיע סוף היום.
ואנחנו?
לא הספקנו להתאמן.
אכלנו משהו בין שני לקוחות.
שתינו קפה במקום לעצור לארוחה.
והבטחנו לעצמנו שמחר יהיה אחרת.
מכירים את זה?
אני מכיר את זה מצוין.
הייתי מאמן בכושר. לפחות ככה חשבתי.
במשך שנים עבדתי כמאמן כושר.
שעות על רצפת האימון.
מתאמן אחרי מתאמן.
נותן אנרגיה, מוטיבציה, ידע וביטחון.
מבחוץ הכול נראה מצוין.
הייתי פעיל, הייתי חזק, הייתי מוקף באנשים שמתאמנים.
אבל הייתה בעיה אחת.
לא תמיד נתתי לעצמי את מה שדרשתי מאחרים.
האימון שלי נדחק בין פגישות.
התזונה שלי לא תמיד קיבלה את תשומת הלב שהגיעה לה.
והייתי כל כך עסוק בלהיות מאמן טוב לאחרים, שלפעמים שכחתי להיות מאמן טוב לעצמי.
וזה גרם לי לשאול שאלה לא פשוטה:
איך אני יכול ללמד אנשים לבנות אורח חיים בריא, אם אני בעצמי מתקשה לפנות לו מקום?
דוגמה אישית היא לא סיסמה
ב־13 בנובמבר מציינים את יום האדיבות הבינלאומי.
כשאנחנו חושבים על אדיבות, אנחנו בדרך כלל חושבים על היחס שלנו לאחרים.
להקשיב.
לעזור.
לפרגן.
להיות שם בשביל מישהו.
אבל מה לגבי היחס שלנו לעצמנו?
למה אנחנו יודעים לעודד אדם אחר כשהוא עייף, אבל כועסים על עצמנו כשאנחנו צריכים מנוחה?
למה אנחנו אומרים ללקוחות שלנו שהתהליך דורש סבלנות, אבל מצפים מעצמנו להצליח בהכול ומיד?
ולמה אנחנו דואגים שכל מי שסביבנו יקבל מקום ביומן, ורק אנחנו נשארים לסוף?
זה נכון למאמנים.
זה נכון להורים.
זה נכון למורים, למנהלים ולכל מי שמקדיש חלק גדול מהיום שלו לאחרים.
לדאוג לעצמנו זו לא אנוכיות. זו אחריות.
ואז הבנתי שמשהו צריך להשתנות
לא רציתי להפסיק לאמן אנשים.
להפך.
רציתי להיות מאמן טוב יותר.
אבל הבנתי שאימון הוא רק חלק מהסיפור.
כי אדם יכול להתאמן שלוש פעמים בשבוע, ועדיין לחזור הביתה להרגלים שלא מקדמים אותו.
הוא יכול להיות חזק באימון, אבל עייף כל היום.
הוא יכול לדעת בדיוק מה צריך לעשות, אבל להרגיש שהוא עושה הכול לבד.
וכאן התחלתי להסתכל אחרת על המקצוע שלי.
פחות על השעה שבה אנחנו מתאמנים.
יותר על עשרים ושלוש השעות שמסביבה.
על האוכל.
על השינה.
על האנרגיה.
על המשפחה.
ועל האנשים שמלווים אותנו בדרך.
לא רציתי לבנות עוד מקום שמתאמנים בו
זו אחת הסיבות שבגללן בנינו את BALANCE.
רציתי ליצור מקום שבו לא רק אומרים לאנשים מה לעשות.
אלא עוזרים להם להבין איך להפוך את הדברים האלה לחלק מהחיים שלהם.
מקום שבו מאמן לא חייב להיות רק האדם שעומד מול קבוצה וסופר חזרות.
הוא יכול להיות אדם שמלמד, מלווה, לומד בעצמו ומוביל שינוי הרבה מעבר לאימון.
וכשאני מסתכל היום על המועדון, אני מבין שהשינוי הגדול ביותר לא היה בציוד או במקום.
הוא היה בדרך שבה התחלתי לראות את התפקיד שלי.
לא רק לאמן אנשים. לעזור להם לבנות חיים שהם מרגישים בהם טוב יותר.
ואולי הגיע הזמן שנשנה את השאלה
במקום לשאול רק כמה אימונים עשינו השבוע, אולי כדאי לשאול:
האם היה לי זמן לעצמי?
האם אכלתי כמו שהייתי רוצה?
האם למדתי משהו חדש?
האם הייתי נוכח בבית?
האם אני עדיין נהנה ממה שאני עושה?
אלה לא שאלות ששמורות למאמני כושר.
אלה שאלות שכל אחד מאיתנו צריך לשאול מדי פעם.
כי אפשר להיות עסוקים מאוד, ועדיין להרגיש שאנחנו לא מתקדמים.
ואפשר לעשות פחות דברים, אבל לעשות אותם בצורה שמקדמת אותנו באמת.
אז הנה האתגר שלי לנובמבר
בחרו השבוע שלושה דברים שאתם עושים בשביל אחרים.
ועכשיו שאלו את עצמכם:
מתי בפעם האחרונה עשיתי משהו דומה בשבילי?
אתם דואגים שהילדים יאכלו ארוחת בוקר? שבו לאכול גם אתם.
אתם מזכירים לאחרים לצאת להליכה? צאו גם אתם.
אתם מעודדים חבר להתקדם? תנו גם לעצמכם מילה טובה.
ואם אתם עוסקים במקצוע שבו אתם מלווים אנשים, תשאלו שאלה נוספת:
האם אני עדיין צומח בתוך מה שאני עושה?
כי גם מי שמוביל אחרים צריך אנשים שילוו אותו.
גם מאמן צריך מאמן.
גם מי שמלמד צריך להמשיך ללמוד.
וגם מי שנותן לאחרים כוח צריך מקום שבו הוא יכול להתחזק.
בסוף, הכול מתחיל בדוגמה האישית שלנו
עם השנים למדתי שהאנשים שהשפעתי עליהם הכי הרבה לא תמיד זוכרים איזה אימון נתתי להם.
הם זוכרים איך גרמתי להם להרגיש.
הם זוכרים שהאמנתי בהם.
שהקשבתי.
שהייתי שם.
אבל היום אני מבין שכדי להמשיך לתת את הדברים האלה לאחרים, אני צריך לדעת לתת אותם גם לעצמי.
אז בנובמבר הזה, רגע לפני שהשנה מסתיימת, אני רוצה להזכיר משהו לכל מי שדואג לכולם:
אל תשכחו להיות גם בצד שמקבל.
תלמדו.
תתפתחו.
תזוזו.
תדאגו לבריאות שלכם.
ותקיפו את עצמכם באנשים שדוחפים גם אתכם קדימה.
כי אדם שדואג לעצמו לא מפסיק לדאוג לאחרים.
הוא פשוט בונה לעצמו את היכולת להמשיך לעשות את זה לאורך זמן.
וזה מבחינתי BALANCE.
לא רק להוביל אחרים בדרך. אלא להמשיך ללכת בה בעצמנו.



















