דלג לתוכן המרכזי
הורות
באנר עליון ראשי - דסקטופפרסומת
באנר עליון ראשיפרסומת
סליחה, אבל בלי נאום: מה הילדים שלנו לומדים כשאנחנו מתקנים
צילום: Vitaly Gariev / Unsplash

סליחה, אבל בלי נאום: מה הילדים שלנו לומדים כשאנחנו מתקנים

צעקנו, נטרקה דלת, והראש כבר מכין את ה"אבל". איך מתנצלים בלי למחוק את הסליחה, ולמה לקחת אחריות לא מורידה לנו סמכות.

הדלת נטרקה. לא שלנו, שלהם.

שלוש דקות קודם צעקנו משהו שלא תכננו לצעוק, משהו כמו "אני כבר לא יכולה איתך הבוקר!", ועכשיו אנחנו עומדים בכניסה עם מפתחות ביד והלב דופק.

כולם מכירים את השקט הזה. השקט של אחרי.

ובראש כבר רצים שני קולות. הראשון מתבייש: "איך אני מדברת ככה לילד?" השני מתגונן: "אבל הוא התחיל, הוא שבוע שלם מתעלם ממני".

והנה הרגע שבו אנחנו הכי נמשכים לנאום. "תראה, אני מצטערת שצעקתי, אבל גם אתה צריך להבין ש..." ובדיוק שם, במילה "אבל", הסליחה נמחקת. הילד שומע: "אני מצטערת, אבל בעצם הכול באשמתך".

ואם נהיה כנים, זה לא רק מול מתבגרים.

זה הילד בן הארבע שזרקנו עליו "מספיק כבר!" ליד הגן, זה בן הזוג שענינו לו בטון חד במסדרון, וזו גם הילדה בכיתה ד' שאנחנו מסבירים לה בחמש דקות למה היא התנהגה לא יפה, אחרי שביקשנו סליחה בשתי מילים.

מה הילדים שלנו לומדים מכל הרגעים האלה? לא רק מה אנחנו אומרים, אלא איך נראה אדם שטעה.

אם אנחנו מתקנים בלי "אבל", הם לומדים שאפשר לטעות ולחזור, לקחת אחריות בלי להתרסק, ולהישאר אנשים טובים. אם אנחנו לא מתקנים בכלל, הם לומדים שבבית הזה עושים כאילו כלום לא קרה, והכאב נשאר אצלם.

וכן, ההורות שלנו נשארת במקום.

אחריות לא מורידה לנו סמכות.

CityZen Villageפרסומת

להפך, ילדים סומכים על מי שיודע להגיד "טעיתי".

אז איך זה נראה?

אפשר, למשל, לחשוב על שלושה חלקים קצרים.

קודם, מה עשיתי. בלי קישוטים: "צעקתי עליך בבוקר, וזה לא היה בסדר איך שדיברתי".

אחר כך, "איך זה אולי היה בשבילך?" כאן זה חשוב להשתמש ב"אולי": "נראה לי שזה היה מפחיד, או מעליב, או שהרגשת שאין לך מקום לדבר". לא מכתיבים להם מה הם הרגישו, ואם הם מתקנים אותנו, מעולה, זה סימן שהם מדברים.

ובסוף, מה אנסה לעשות אחרת: "אם אני מרגישה שאני מתפוצצת, אגיד לך שאני צריכה דקה". משפט אחד, ריאלי, בלי הבטחות גדולות מדי.

וזהו.

בלי "אבל", בלי הרצאה על מה היה צריך לקרות.

אם יש גם חלק שלהם בסיפור (ויש, יש כמעט תמיד), אפשר להשאיר אותו ליום אחר. לא חייבים לסגור הכול באותה שיחה. אפשר לומר: "אני רוצה שנדבר גם על החלק שלך, אבל לא עכשיו. עכשיו זה על שלי".

וגם לא חייבים לתקן באותה דקה.

ילד כועס לא תמיד מסוגל לשמוע.

שוק אבן יהודהפרסומת

לפעמים אפשר לחכות לערב, לשבת ליד המיטה, או להשאיר פתק על הכרית לילדים צעירים, ציור כזה, לב, משפט אחד.

מתבגרים לפעמים מעדיפים הודעה בוואטסאפ: "רציתי להגיד שצעקתי יותר מדי, אני כאן אם בא לך לדבר". ואם הם לא עונים? זה בסדר. הם קראו.

ובין בני זוג? אותו דבר, ואפילו חשוב במיוחד, כי הילדים רואים. כשהם שומעים אותנו אומרים אחד לשני "אתמול דיברתי אלייך לא יפה, סליחה", הם מקבלים מודל חי. אין שיעור הורות טוב מזה (ובואו, אין אתגר גדול מזה ).

לילדים קטנים זה יכול להיות קצר וכמעט בלי מילים, על הברכיים: "צעקתי עליך, זה לא היה בסדר. אני אוהבת אותך גם כשאני כועסת". הם לא צריכים יותר מזה, והם זוכרים את הטון הרבה יותר מהמילים.

ומה אם הוא עונה "עזבי, לא נורא" ומסתובב? זה לא תמיד אומר שלא נורא. לפעמים זה אומר "אני עוד לא מוכן". אפשר פשוט להשאיר את זה פתוח, "אוקיי, אני כאן", ולא להתעקש שיגיד "סליחה מקובלת". סליחה שמחכים לה בתשובה היא כבר לא מתנה, היא עוד דרישה.

ולמה זה עובד?

כי ילד שרואה הורה שמבקש סליחה בלי לצעוק עליו שוב, מבין שהקשר יותר חזק מהריב.

הוא לא צריך להסתיר מאיתנו כשהוא טועה, כי הוא ראה שאפשר לשרוד את זה.

וכשהוא יטעה עם אח, חבר או בן זוג בעוד כמה שנים, יש לו כבר משפט להתחיל ממנו.

ויהיו ימים שלא נצליח. נצעק, נתגונן, נוסיף "אבל", וניזכר רק בלילה. אפשר להתחיל מחדש גם בבוקר. הסליחה הכי טובה היא לא זו שמושלמת, אלא זו שמגיעה.

כי בסוף, כשאנחנו עומדים בכניסה אחרי הדלת שנטרקה, אנחנו לא בוחרים בין להיות הורים סמכותיים להורים שמתנצלים. אנחנו בוחרים אם הילדים שלנו יגדלו עם הידיעה שאפשר לטעות, להגיד "סליחה" ולהישאר קרובים. בלי "אבל".

הדר בן מאיר
הדר בן מאיר