אף אחד לא סיפר לי שהמשימה הראשונה שלי כאמא היא למצוא מקום בגן.

לא כשהילד בן שנה.
לא כשהוא מתחיל ללכת.
לא כשהוא נולד.

כשהוא עוד בגודל של אבוקדו בבטן.

את יושבת מול הרופאה, מנסה להבין אם מותר לך לאכול סושי, ובינתיים מישהי בקבוצת האמהות כבר כותבת:

"בנות, מישהי יודעת אם נשאר מקום ל־2028 אצל רונית?"

2028??? אני עוד לא יודעת אם יש לו אצבעות.

ברוכה הבאה לעולם הרישום לגנים, המקום שבו בדיקת היריון חיובית היא לא רק אירוע מרגש. היא גם יריית הפתיחה למרוץ שאין לך מושג שנרשמת אליו.

מתברר שיש גנים שלא נרשמים אליהם. מתקבלים אליהם.

צריך קשרים, המלצות, תזמון מדויק ואמא אחת שכבר נמצאת בפנים ותסכים לזרוק מילה. פחות פעוטון, יותר מועדון חברים סגור בהרצליה פיתוח.

וכמובן, אסור להיראות לחוצה.

את מתקשרת לגננת בקול הכי נונשלנטי שלך.

"היי, רציתי רק לשאול אם במקרה יש מקום לשנה הבאה."

והיא עונה בשלווה:

"יש רשימת המתנה."

כמה ילדים?

"שלושים ושבעה."

מצוין. הילד שלי עוד לא יודע להחזיק את הראש, אבל כבר יש לו יותר מתחרים מאשר בתוכנית ריאליטי.

ואז מתחיל סבב הגנים.

את נכנסת לכל גן כאילו הגעת לבדוק נכס להשקעה. בוחנת את החצר, מציצה למטבח, סופרת אנשי צוות ומנסה להבין אם הריח באוויר הוא מרק ירקות או סיבה להתקשר למשרד הבריאות.

הגננת מדברת על ערכים, עצמאות, הכלה והתפתחות רגשית.

את מהנהנת ברצינות, אבל בתוך הראש שלך יש רק שלוש שאלות:

האם מחליפים כאן חיתול בזמן?
האם יתקשרו אליי על כל נזלת?
והאם מישהו באמת רואה את הילד שלי, או שהוא יענה עד יוני ל"חמודי עם החולצה הכחולה"?

בכל גן יש גם משפט שאמור להרגיע אותך, אבל עושה בדיוק את ההפך.

"אצלנו הילדים חופשיים לחקור."

לחקור מה? את שער היציאה?

"אנחנו מאמינים בלתת לילד לבטא את עצמו."

נהדר. רק שיעשה את זה אחרי שנת צהריים.

"אצלנו אין כמעט מסכים."

כמעט?

כמובן, אי אפשר לבחור גן בלי להקים יחידת מודיעין.

את מתחילה לשאול אמהות בגינה הציבורית. בתוך דקות את מקבלת מידע מסווג ברמת שב"כ.

רונית חמה, אבל לא תמיד זמינה.
דפנה מהממת, אבל צריך להירשם אליה עוד לפני הביוץ.
אצל מיכל האוכל אורגני, אבל הילדים חוזרים רעבים.
והגן החדש מושלם, חוץ מהגננת, הסייעת והגן.

לכל אמא יש סיפור. לכל גן יש שמועה. ולכל שמועה יש אמא שכותבת לך בפרטי:

"אני לא רוצה ללכלך, אבל..."

ברור שלא. לכן שלחת הודעה קולית של שבע דקות.

ואם כבר מצאת גן שאהבת, אל תמהרי להיקשר. עכשיו מגיע שלב המחיר.

את מקבלת את הסכום החודשי ומנסה לא למצמץ.

יש ארוחת בוקר?

כן.

צהריים?

כן.

תואר ראשון בסיום?

כי במחיר הזה אני מצפה שלפחות ייצא משם עם אנגלית, פסנתר ותיק השקעות.

ואז, אחרי שבועות של טלפונים, סיורים, המלצות, שמועות וריגול קל בקבוצות פייסבוק, מתקבלת ההודעה שחיכית לה:

"היי, התפנה לנו מקום."

התפנה מקום.

שתי מילים שמרגשות אמא בישראל כמעט כמו "יש דופק".

את עונה מיד: "איזה יופי, נדבר עם בעלי ונחזיר תשובה", כדי לשמור על טיפת כבוד עצמי.

בפועל כבר שלחת מקדמה, צילום תעודת זהות ואישור עקרוני למשכנתה.

אז להורים שבדרך, הנה עצה שאף אחד לא נותן בבדיקת השקיפות:

אל תחכו ללידה.
אל תחכו לדעת אם זה בן או בת.
אל תחכו אפילו לבחור שם.

קודם תמצאו מקום בגן.
אחר כך תלדו.

ואם שמעתן שהתפנה מקום אצל רונית, תכתבו לי בפרטי.

You know you love me.
XOXO, אחת שיודעת.