אין מה לעשות, כל הורה שנדבר איתו עכשיו יגיד ש"הילדים צריכים כבר שגרה, הם בטוח יצטרכו טיפול, המסכים גומרים אותם והם בעיקר מסכנים שזאת הילדות שלהם".
אבל בא לי להציע פחות לרחם עליהם, ובמקום זה לשאול את עצמנו: מה אנחנו, המבוגרים, צריכים מהם? (ספוילר: אנחנו בטח צריכים מהם ספייס, אבל זו לא התשובה).
יש משהו פאקינג מדהים בלהיות ילד עכשיו ולא מבוגר. לקח לי זמן להבין את זה, אז תהיו איתי רגע. נכון, זה קשה. זו רכבת הרים של שש שנים שאין בה יציבות, ויש בה הרבה פחד וחוסר שליטה. אבל לילדים יש כוח-על שלנו כבר אין, זה נקרא נאיביות וזאת לא מילה גסה. זה מה שמאפשר להם לראות את הטוב, כל רגע בנפרד, כל צבע כשלעצמו, מבלי ליצור מזה בליל אחד גדול שצובע את הכל בשחור ובזכות זה שהם גדלו לתוך עולם של רכבת הרים, הם אלו שיכולים ללמד אותנו איך לא לקבל סחרחורת, אתם איתי?
אז מה הילדים (ואנחנו) הכי צריכים עכשיו?
1. קשר במקום בדידות ילדים מבינים אינטואיטיבית ש"קבוצת השווים" היא הכל. כשאנחנו רואים אותם נלחמים על עוד רגע עם חבר, זה לא בשביל לעצבן אותנו, זה כי הם בונים קשר שמייצר ביטחון. אני רואה את זה קורה כאן אצלנו, באבן יהודה. הורים וילדים (גם הגדולים), נפגשים בגינה לקפה או בירה, עושים הליכות יחד או קניות בסופר במקום משלוחים. לפעמים זו סתם אכילה רגשית משותפת, אבל ביחד זה תמיד יותר נחמד. נקודה חשובה: אם הילד לא נפגש עם חברים עכשיו, תהיו עדינים. אל תדחפו בכוח, זאת כדי לא לתייג אותו כ"בעל קושי". תייצרו את הקשר בתוך הבית דרך משחקי קופסא או משימות משותפות, משמעות בתוך הבית, זה, כהתחלה ירכך אותו ויעזור לו לצאת מההשתבללות שאולי נוצרה.
2. תחושת מסוגלות במקום ייאוש להעיר לזום או לא? כבר מזמן הבנו שהתשובה היא לא הציון במתמטיקה. אבל כשילד מצליח לקום ולהופיע למשימה, הוא בונה את שריר המסוגלות. המשימות לא חייבות להיות לימודיות. בואו, זה זמן מעולה, למשל, ללמוד יחד את עולמות ה-AI, להראות להם איך טכנולוגיה יכולה להפוך לכלי ליצירה ובנייה ולא רק לצריכה פסיבית של תוכן. ככל שנשחרר את הלחץ על ה"לימודים", כך הם ירצו ללמוד יותר בעצמם, פשוט כי הסקרנות היא טבעית. אנחנו תפקידנו רק לתת להם את הקרקע, את העיניים הטובות והידיעה שאנחנו סומכים עליהם.
3. השליטה היא בסיפור הזיכרון של הילדים שלנו לא יהיה הכותרת בחדשות. הוא כן יהיה המריבה על השלט של האקס-בוקס, הערב שבו הכנו סושי יחד, או המפגש עם חברים עד אמצע הלילה, מגירת הממתקים בממ"ד, הפלוצים של האחים כשישנים כולם יחד, או הנחירות של אבא שנשמעות כמו אזעקה. זה מעצבן? כן! אבל זה אוסף החוויות שיצמיח אותם. אל תילחמו בזה. בתאכלס, החיים שלהם, עם כל הלחץ שלנו, הרבה פחות עמוסים.
מה אפשר לעשות כבר היום?
- חיבוקים: כל יום, כמה שיותר. גם כשהם רבים או הולכים מכות זה פורקן. ככל שתבהלו פחות, כך הם ידעו לעשות את זה "לכיף", כדי להתקרב ופחות כדי להפעיל אתכם.
- תהיו תחנת עגינה: לפחות פעם ביום, שבו יחד לארוחה או קפה ושימו את הטלפון בצד. תסתכלו להם בעיניים, גם אם זו סתם שיחת "אהלן אהלן". הם צריכים להרגיש שאתם שם, סקרנים לגביהם, עוגן יציב בתוך הסערה. אפשר גם להסתקרן בטלפון שלהם, מה הם צופים, במה הם משחקים.
בחייאת, בואו נזכיר אחד לשני ונבחר לשאוב קצת מהנאיביות של הילדים שלנו.
ואם צריך, ולפעמים ממש צריך, לכו לבכות קצת לכרית, לחבר או חברה ואז תקומו. יש לנו דור שלם לצמוח איתו מהאירוע הזה וזאת עובדה.
