פורים הוא אולי החג שבו הילדות שלנו פוגשת את ההורות שלנו בעוצמה הכי גדולה.

אז אם אנחנו כבר בקטע של מסכות, עבורנו ההורים החג הזה הוא חג שבו המסכה ההורית שלנו אולי נסדקת. כי בלי שנשים לב, הילדים שהיינו חוזרים לפרונט ותופסים מקום של כבוד אל מול הילדים שלנו.
אגב, סדק אומר פגיעות, ופגיעות זה סופר חשוב ביחסים, אבל זה כבר לטור אחר.

אנחנו רואים את זה כל שנה באבן יהודה. הורים שמשתגעים על תחפושת DIY מטורפת, מודה באשמה, גם אני הייתי מאלה. עם ילדים שרק מחכים לזה ונהנים מזה, או מהצד השני, הילד שלהם רק רוצה ללבוש טרנינג ושלא יסתכלו עליו.

כשהילד משתף פעולה ורוצה את זה, זה קל במקרה הזה. אבל כשהוא לא משתף פעולה, כלומר מסרב לשים את הכובע, בוכה מול המצלמה או מודיע שהוא לא מתחפש, אז הילד שבנו מתעורר ומשהו בנו מתערער.

זה בעצם הרגע שבו הנפרדות שלנו עומדת למבחן. האם אני רואה כרגע את הילד שלי ואת הצרכים שלו, או שאני מחפש את התיקון שלי, או שפשוט יהיה כמוני? כשאנחנו מנסים דרכו לשחזר הצלחה מהעבר או לתקן חוויה חסרה, האכזבה שלנו הופכת למטען רגשי כבד, והוא בטח לא שייך לילד שלנו.

אז איפה המלכוד?

כשאנחנו מאבדים ויסות, הם קצת מאבדים סיכוי. כשהילד שלנו רוצה משהו אחר מאיתנו והתסכול שלנו עולה, במקרה הזה לנו קשה לשמור על הוויסות. אנחנו נלחצים, נעלבים או כועסים. ובנקודה הזו בדיוק נוצר מלכוד.

העניין הוא שילדים לומדים לווסת את הרגשות שלהם בעיקר דרכנו, כן? לא מאיתנו אלא דרכנו.

למשל, כשהילד מוצף מהרעש של פורים או מהלחץ להתחפש, או שהתחפושת שלו תהיה היפה והמקורית ביותר, הוא זקוק להורה מווסת שיהיה לו עוגן. אבל אם אנחנו בסערה פנימית משל עצמנו כי הלכה התמונה, או כי אנחנו מבואסים שהוא לא מוכן ללבוש את התחפושת שעבדנו עליה עד השעות הקטנות של הלילה, לא חוויה אישית, מה פתאום, או ששילמנו עליה ממיטב כספנו, אז המערכת העצבית שלנו משדרת לו מצוקה. הוא נכנס לחוסר ביטחון ומנסה לייצר שליטה בעצמו, ואז זה ממש מעצבן אותנו.

מה התוצאה כאן? שבמקום להרגיע אותו, אנחנו מוצפים יחד איתו.

לכן יש לנו פה הזדמנות ממש, דרך פורים, חג שהוא שנוי במחלוקת, אלה שממש אוהבים אל מול אלה שממש לא, לתרגל את הוויסות שלנו ובכך להנגיש את היכולת הזאת לילדים שלנו. כי ילדים רואים, ילדים מרגישים, ילדים עושים.

אז פורים הזה אני מזמינה אתכם, לפני שאתם לוחצים עליו רק לשים את האביזר לרגע, תעצרו ותשאלו את עצמכם האם זה בשבילו, או בשביל הילד שהייתי פעם, או שהייתי רוצה להיות.

כשנצליח לשחרר את הפנטזיה שלנו ולהישאר רגועים מול הבחירה שלו, נגלה משהו מופלא. ילד שמרגיש, שמדבר רגש, שיודע שרואים אותו באמת, שמכבדים את הקצב שלו ואת הגבולות שלו.

אז ניצוק את הביטחון הזה, שהוא הבסיס האמיתי ליכולת שלו לתרגל ויסות עכשיו ולווסת את עצמו בעתיד.

אז בחייאת, בואו נאפשר להם השנה להיות מי שהם. גם אם זה אומר פורים בלי תחפושת והם יתחרטו על זה, זאת גם למידה, נכון? ובלי תמונה מושלמת. כי בואו, כולנו יודעים שלפני ואחרי התמונה יש כאוס ענק.

המשלוח מנות שאנחנו יכולים לתת להם הוא הורים שנוכחים איתם ברגע, בלי מסכות ובלי ציפיות שאינן שלהם.

חג שמח, חופשי ומווסת,
הדר פלפלת