מאת: הדר בן מאיר

המצאתי הסבר חדש למונח שמבחינתי נולד כאן, בין השבילים והגינות של אבן יהודה, הורות קהילתית.

כי בואו נודה באמת, מה שיש לנו עכשיו זו הורות של סלפי. אל תבינו אותי לא נכון, אנחנו הורים מעורבים בטירוף. אנחנו אוהבים, דואגים ונלחמים עבור הילדים שלנו. אבל אנחנו עושים את זה לבד. כל משפחה בתוך הבועה שלה, עם האתגרים ה"כאילו" אישיים שלה. למה "כאילו"? כי הם מרגישים אישיים, אבל הם חובקים את כולנו. פשוט כשאנחנו לא משתפים, אנחנו מרגישים בודדים במערכה, וזה מתיש.

אני שומעת את זה סביבי כל הזמן. הדאגות על מה שקורה בבתי הספר, בצופים, המתח סביב המסורות של השכב"ג, הפחד ממה שקורה כשהם מסתובבים בחוץ בלילות. ואני מרגישה את זה גם על עצמי כאמא ובעיקר את הפחד לייצר כאן שינוי, לבד.

אבל אז מגיע הרגע שבו אנחנו מבינים שהלבד הזה פשוט לא עובד. שמעו סיפור, לא מזמן הגיעה אליי קבוצת אימהות שהתייעצו איתי על מקרה שקרה בבית הספר. קבוצת מתבגרים צעירים (בני 12) שיחקה באש. בית הספר הגיב בעונש, אבל לחלק מההורים לא הסכימו עם העונש ובחרו לאסוף את הילד מוקדם מבית ספר שישב פחות בעונש שקיבל.

באותו רגע, במושב האחורי של האוטו, הילד הזה קיבל שיעור. המבוגרים מסביבי, מורים והורים, לא באמת מתקשרים. אפשר לפרק כל סמכות. ואת המחיר על המעשים שלך? תמיד יהיה מי שיוכל לבטל עבורך. מה לגבי ערך החברות? מה לגבי היכולת להיות חלק מקבוצה שנושאת בתוצאות יחד ובכך בונה לעצמה חוסן?

כשדיברתי עם האימהות, המלצתי להן על משהו שנראה לפעמים בלתי אפשרי. פשוט להיפגש ולדבר. לא כדי להעניש יותר חזק, לא כדי להחליט מי אשם, ובטח לא כדי לריב כהורים. אלא כדי שהילדים יראו וידעו שיש בינינו שיח אמיתי. שבאמת אכפת לנו מהם יחד. שאנחנו סומכים עליהם ולכן בוחרים להיות עבורם גב חזק ומאוחד.

תקשיבו, השינוי שאנחנו מחפשים הוא לא בהנחתת עוד גבולות והגבלות. הוא לא בלהיות הורות הליקופטר או שוטרים שמרגלים אחרי כל צעד. השינוי האמיתי מתחיל כשאנחנו מעזים לדבר על ערכים. כשאנחנו פותחים מול הילדים שלנו את המציאות המורכבת והאירועים הקשים שקורים סביבנו בארץ והם קורים! אנחנו לא חושבים ש"אצלנו זה לא יקרה", אלא פועלים ליצור כאן עולם ערכים עמוק, כזה ששואף להיות חלק מקהילה שרואה את האחר קהילה שמייצרת שינוי ומשם מגיע הכוח.

כשאנחנו מדברים איתם על המציאות בגובה העיניים, אנחנו הופכים להיות רלוונטיים. אנחנו כבר לא דמויות מנותקות שאומרות רק אסור ומותר. אנחנו הופכים להיות המבוגרים שהם יכולים לסמוך עליהם.

וזה הקסם האמיתי של הורות קהילתית. כשהילדים מרגישים שההורים שלהם מתואמים, שיש בינינו שפה משותפת ואחידות ערכית, גם אם הדרך שבה כל משפחה מתרגמת אותה היא מעט אחרת, הם יכולים להתחיל לסמוך עלינו שאנחנו שם עבורם, בטובתם. כשהם סומכים עלינו, הם יכולים לגדול בביטחון.

זה לא קל. זה דורש מאיתנו להניח את האגו בצד, להפסיק לחשוב רק על הילד הפרטי שלי ולהסתכל על הקבוצה כולה. אבל אם נשכיל לייצר את הרשת הזו כאן במושבה, נוכל סוף סוף להוריד קצת את רמת הייאוש,ה תסכול, החרדה ובמקום זה נרגיש תחושת מסוגלות, מסוגלות לייצר פה משהו אחר.

כי כשיש קהילה שחושבת יחד, אפשר באמת להניח את הראש על הכרית בלילה, לסמוך על הילדים שלנו ולתת להם לצמוח. אז בואו פשוט נתחיל לדבר, בשביל הילדים שלנו, בשבילנו, בשביל הדור שגדל פה. הכוח הוא אצלנו ההורים.