השנה הכול קרה בגרסה דחוסה ואינטנסיבית יותר.

במקום עשרת הימים המוכרים של הקמה, הדרכה ופירוק, הלו"ז הצטמצם לחמישה ימים בלבד. אבל הקסם? הוא נשאר בדיוק אותו הדבר.

כשעמדתי שם וראיתי אותם יוצאים, לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי: בדור שגדל על מזגן שפועל 24/7, חדרים פרטיים, מסכים שמספקים כל צורך בלחיצת כפתור ואלגוריתם שמתאים את העולם אליהם באופן אישי, למה הם בוחרים בזה? למה הם נלחמים, שנה אחרי שנה, לצאת לחום של יולי, לישון על חול, להיעקץ מיתושים, לאכול אוכל של שטח ולבנות לעצמם מטבח מחבלים ומסנדות?

כשאנחנו מסתכלים על זה מהצד, קל לחשוב שהם יוצאים לשם פשוט כי "כולם הולכים", או כי אנחנו, ההורים, דחפנו אותם כדי שיעזבו קצת את המסכים. אבל האמת עמוקה בהרבה. הילדים שלנו צריכים את האתגר הזה. דווקא בגלל שקשה שם, דווקא בגלל שאין מזגן וצריך לעבוד קשה כדי לבנות מטבח או להכין אוכל, הם מגלים כמה הם חזקים. חוסר הנוחות של היער הוא המקום שבו הם בוחנים את הגבולות של עצמם ומגלים שהם מסוגלים להרבה יותר ממה שהם חשבו.

בעולם שבו הכול מותאם אישית אליהם, במחנה אין את זה. כולם לובשים את אותם המדים או חולצות המחנה, ישנים באותם תנאים ואוכלים את אותו האוכל. הניתוק הזה מהמסכים ומריצוד הגירויים הבלתי פוסק מפנה מקום למשהו אחר, עמוק בהרבה: תחושת שייכות ומשמעות.

בתוך הגדוד או השבט, הילדים האלה חווים מה זה להיות משמעותיים באמת עבור האחר. בתור מדריכים בשכב"ג, הם הופכים לעולם ומלואו עבור החניכים שלהם. בשבוע הזה הם לא רק "הילדים של", אלא המבוגרים האחראים, המשענת, אלה שמנגבים דמעה של געגוע או מרימים את המורל. גם החניכים הצעירים מגלים את כוחה של הקבוצה. הידיעה ש"אני חלק ממשהו גדול יותר ממני" מייצרת אצלם תחושת ביטחון מתוך שייכות.

ובואו לא נשכח לדבר על המושמוש.

בתוך המרחב הזה מתרחש עוד קסם קטן שכמעט נעלם מהעולם של היום: ה"מושמוש". הילדים האלה, שביום־יום מתקשרים באמוג'ים ובסרטונים של שלוש שניות, יושבים שעות לפני המחנה וגוזרים, מדביקים וכותבים מכתבים אישיים בעבודת יד לכל חניך ומדריכה. המושמוש הוא שפת אהבה כזאת של פעם, ובעולם מהיר ותחרותי, בני הנוער שלנו צמאים למשהו מוחשי, איטי ומיוצר מהלב.

הצורך הזה בשייכות מקבל ביטוי מדהים שאי אפשר לפספס במחנה. בשונה מהיום־יום, שבו כל מתבגר מנסה להבליט את הייחודיות שלו ולייצר מותג אישי, ביער נולד פתאום דחף הפוך: הדחף להיות דומים. הם צובעים את השיער בצבעי השבט, מפיקים אינספור חולצות שכבה מודפסות ולובשים את אותם המדים. כולם שייכים לאותו שבט.

וכאן מגיע השיעור הגדול שלנו, ההורים. אנחנו כל כך רוצים שהם יחוו את הטבע ויפתחו עצמאות, אבל בואו נודה באמת: חמשת הימים האלה בלי קליטה סדירה, בלי לדעת בכל רגע נתון איפה הם ומה הם אכלו, הם שיעור מטורף עבורנו בשחרור שליטה. אנחנו נזכרים שחוסן לא נבנה בתוך חממה ממוזגת. הוא נבנה מתוך חוסר נוחות, מתוך התמודדות ומתוך הידיעה שאנחנו סומכים עליהם ויודעים שהם יכולים להסתדר. גם בלעדינו.

בסוף השבוע הזה, השקט באבן יהודה הופר בבת אחת. האוטובוסים חזרו והרחובות התמלאו שוב בבני הנוער שלנו. הם חזרו עייפים בטירוף, מריחים משילוב של זיעה ואבק, עם תיקים מפורקים וקולות צרודים מרוב מורל.

הם פתאום ייראו לנו קצת יותר גבוהים, קצת יותר בוגרים. כי בין הסנדות לחבלים, בתוך חמשת הימים האינטנסיביים האלה ביער, הם לא רק בנו מחנה, הם בנו לעצמם ארגז כלים לחיים.

ברוכים השבים הביתה, שבט בן יהודה.