כי כשהוא מתבגר, אנחנו כבר לא יכולים להרים טלפון לאמא אחרת ולתאם "פליידייט", נכון? אנחנו רוצים שהוא יתאמן במיומנויות חברתיות, אבל האמת היא, שהאחריות על המשחק המשותף כבר מזמן לא בידיים שלנו. אנחנו מוצאים את עצמנו במבוי סתום, צופים מהצד במתבגר שנשאר שעות מול המסך בזמן שלתחושתנו (תחזיקו את זה בראש) כולם בחוץ, זה מרגיש שהוא פשוט קמל לנו מול העיניים. בתוך ה-so called 'שקט' הזה של הבית, המחשבות מתחילות לרוץ, "רק הוא נשאר לבד?", "איך הוא ישרוד את החופש בלי לו"ז?", "אנחנו חייבים לחשוב מה לעשות".

אבל מה ששורף לנו עוד יותר בלב, זה שזה לא רק הכאב שלו. ברגע שהילד שלנו חווה קושי חברתי, המתבגר שבנו קם לתחייה. אנחנו חוזרים ברגע לחוויות הישנות שלנו, לימים שבהם הרגשנו דחויים, וחווים הכל מחדש. או שהיינו בצד השני, ואנחנו פשוט לא מצליחים להבין מה הבעיה שלו "פשוט לצאת ולהצטרף". פעם, אולי "לצאת לרחוב" היה עוזר. היום? זה כבר סיפור אחר לגמרי. יש חבורות סגורות, יש תכנונים בוואטסאפ, כל התקשורת היא שונה מאוד.

ובנוסף לכל הפלונטר הזה, מתגנבת גם האשמה, איזה יופי נכון? "אולי הייתי צריכה לדחוף אותו יותר?", "איפה טעיתי?". אבל האשמה פה, לא ממש משרתת אותנו, אז כדאי שנלטף אותה יפה, נגיד לה תודה וביי. משום שאף ילד לא רוצה לגרום להורה שלו להרגיש אשמה, בהלה וכשהוא רואה אותנו נבהלים מהקשיים שלו, זה מבהיל גם אותו.

אז מה עושים כשהלב נשבר? קודם כל, עוצרים לנשום עמוק. הוא צריך אותנו שנאזן אותו, אז לפני שאנחנו רצים להציל אותו, אנחנו חייבים לווסת את עצמנו. כשהוא משתף שהוא לא הוזמן למפגש והלב שלנו צורח מבפנים, נסו לא לרוץ למקומות המוכרים של "הם לא שווים אותך", זה אולי מרגיש שזה מחזק, אבל הוא יודע שנגיד הכל כדי לגרום לו להרגיש טוב וזה פשוט לא אמין. אנחנו רוצים שהוא יסמוך עלינו וימשיך לשתף.

במקום זה, תהיו נוכחים, תגידי לו: "וואו, זה באמת נשמע מבאס... תודה שבחרת לשתף אותי". ואז, שקט. תנו לחיבוק ולשקט לעשות את שלהם. כשהוא ירגיש שהכאב שלו לא מפרק אותנו, הוא יוכל להתחיל לעבד את התחושות שלו יחד איתנו. אפשר לשאול בעדינות, "איך זה גרם לך להרגיש?" או "אם זה היה קורה לחבר טוב, מה היית מציעה לו?". זכרו, לא פתרונות. המטרה היא שידע שיש מי שמקשיב שנמצא שם. שיבין שאתם סומכים עליו ויודעים שיש לו את הכוחות להתמודד. שידע שהוא לא לבד.

במקביל, בזמן שהעולם בחוץ מרגיש מאיים, הבית חייב להפוך לזירה שבה הוא מרגיש משמעותי. תחזקו את הכוחות שיש לו מבפנים, "תקשיב, זה מטורף שלא וויתרת, היכולת התמדה שלך ממש משתלמת", או "אני כל כך נהנית מהשיחות איתך אתה כל כך מצחיק". בקשו ממנו עזרה במשהו שהוא טוב בו יותר מכם. כשיש אי חזק כזה בתוך הבית, קל יותר לשאת את חוסר הוודאות שבחוץ וזה מאפשר לו ללמוד, להכיר ולאהוב את עצמו מחדש, כמתבגר. הביטחון הזה יעזור לו להביא את עצמו גם בשדה החברתי ולא לפחד להתנסות עוד ועוד עד שיצליח.

ובאמאשלכם, תהיו אנושיים. ספרו גם על חוויות שלכם. על קפה שלא הוזמנתם אליו וזה ביאס אתכם או על התחושה המביכה של להיות חדשים במקום עבודה ולא למצוא את המקום שלך. כשאתם משתפים בפגיעות שלכם באמת, בלי משחקים, אתם מנרמלים את החוויה שלו. אתם מזכירים לו שגם אם הקולות בראש מרגישים מפחידים, הוא ממש לא לבד בהם.

אנחנו כנראה לא נצליח לסדר להם חבורה לחופש הגדול וזה גם לא באמת התפקיד שלנו. אבל אם נצליח לעמוד מול הכאב שלהם בלי להישבר, אנחנו נותנים להם את המתנה הכי גדולה. את הידיעה שיש להם תמיד לאן לחזור, לשתף ושיש מי שרואה את הכוחות שלהם תמיד גם כשקצת מרגיש חשוך בחוץ.