אם יש משהו שלמדתי לאורך השנים, הוא שכמעט אף אחד לא מגיע אליי רק בגלל כאב.
הוא מגיע כי הוא כבר לא ישן טוב. כי הוא הפסיק להתאמן. כי קשה לו לשחק עם הילדים או להרים את הנכד. לפעמים הוא מגיע אחרי שניסה כבר כמעט הכול, כשהוא חושש שהשלב הבא יהיה ניתוח.
עם הזמן הבנתי שהכאב הוא רק הסימפטום. מאחוריו כמעט תמיד מסתתר סיפור שלם.
אחרי יותר מ־16 שנה של טיפול באנשים, אני עדיין מתרגשת בכל פעם מחדש לראות עד כמה הגוף שלנו יודע להשתקם כשנותנים לו את התנאים הנכונים.
כדי להסביר למה אני מאמינה בזה כל כך, אני צריכה לחזור לילדות שלי.
כשהייתי בת שלוש, אבא שלי חלה בסרטן העצמות.
אני לא באמת זוכרת את החיים לפני המחלה. מבחינתי, כאב היה חלק מהמציאות בבית.
אבל לצד הזיכרונות הקשים, נשארו גם רגעים קטנים שלא עזבו אותי עד היום.
אבא היה פותח משחה סינית בריח מנטול חריף. אחיותיי היו מתרחקות מהריח, ואני דווקא הייתי מתקרבת. עמדתי לידו וחיכיתי שיבקש ממני למרוח לו את המשחה.
זו הייתה הדרך שלי לעזור.
היום אני מבינה שלא המשחה היא מה שנחרט בי, אלא התחושה שאפשר להקל על אדם אחר. שגם אם אי אפשר להעלים את הכאב, אפשר לגרום לו להרגיש שהוא לא מתמודד איתו לבד.
צילום: עידו מושינסקי
כשהייתי בת שש קרה אירוע ששינה את החיים שלי.
אבא חזר הביתה, התיישב על הספה והתמוטט.
הייתי איתו לבד.
הוא ביקש ממני לא לקרוא לאף אחד ואמר שהכול בסדר. אבל משהו בי הרגיש אחרת. רצתי לקרוא לאחותי, ובאותו יום התברר שגרורה במוח התפוצצה.
אבא שלי כבר לא חזר הביתה.
רק שנים אחר כך הבנתי עד כמה אותו יום השפיע על הדרך שבחרתי.
הסקרנות שלי לגוף האדם הלכה וגדלה.
רציתי להבין למה אנשים סובלים. למה כאב נשאר שנים. למה שני אנשים יכולים לקבל בדיוק את אותה אבחנה, אבל לחוות אותה בצורה שונה לגמרי.
למדתי רפואה סינית, שיקום, אורתופדיה, טיפול בכאב כרוני, מערכת העצבים ותנועה.
ובכל פעם שסיימתי ללמוד תחום אחד, גיליתי כמה עוד נשאר לי ללמוד.
עד היום אני מרגישה שתלמיד טוב הוא קודם כול מטפל טוב.
אם אני מגלה שיטה חדשה שיכולה לעזור למטופלים שלי, אני רוצה ללמוד אותה. מבחינתי, זו אחריות מקצועית.
אבל אם תשאלו אותי מי באמת היו המורים הכי גדולים שלי, התשובה שלי תהיה פשוטה.
המטופלים.
יש אנשים שמלווים אותי כבר יותר מ־16 שנה. הם ראו אותי מתפתחת, ממשיכה ללמוד, מוסיפה כלים ומעמיקה בעוד ועוד תחומים.
אני תמיד מחייכת כשאני אומרת שהם עברו איתי כמעט כל השתלמות. בכל פעם שחזרתי עם כלי חדש, הם היו הראשונים להסכים להתנסות בו.
לא פעם הרגשתי שהם האמינו בי יותר ממה שאני האמנתי בעצמי.
האמון הזה הוא משהו שאני לוקחת איתי בכל יום מחדש.
הוא מזכיר לי עד כמה האחריות של מטפל גדולה, ועד כמה אסור לי להפסיק ללמוד ולהשתפר.
מתוך כל הדרך הזאת נולדה OMNIKA.
לא רציתי להקים רק קליניקה, אלא מקום שאנשים ירגישו בו בטוחים מהרגע שהם נכנסים.
מקום שאפשר לעצור בו לרגע את המרוץ, לנשום ולהתחיל להבין מה הגוף מנסה לומר.
לכן כל פרט בקליניקה נבחר מתוך מחשבה.
מהאווירה, דרך הציוד ועד הטכנולוגיות שבהן אני משתמשת.
פרסומתיש בקליניקה מיטת טיפול מיוחדת שיובאה מפינלנד, מערכות שיקום מתקדמות ומכשור שנבחר אחרי הרבה מאוד בדיקות והשוואות.
אבל עם השנים הבנתי שהציוד הוא רק חלק קטן מהטיפול.
הטיפול מתחיל הרבה לפני שמתחילים לגעת בגוף.
הוא מתחיל בהקשבה.
אני אף פעם לא מסתפקת בלשאול איפה כואב.
אני רוצה להבין מתי הכאב התחיל, מה השתנה באותה תקופה, איך הוא משפיע על השינה, על העבודה, על המשפחה ועל איכות החיים.
לא פעם דווקא שם נמצאים הרמזים החשובים ביותר.
כי מבחינתי אני לא מטפלת רק בכאב.
אני מטפלת באדם שחי איתו.
צילום: עידו מושינסקי
להחזיר לגוף את מה שהוא כבר יודע לעשות
לא מעט אנשים שואלים אותי אם צריך להאמין בדיקור כדי שהוא יעבוד.
אני תמיד מחייכת ועונה שלא.
הגוף שלנו לא פועל לפי אמונה. הוא פועל לפי מנגנונים טבעיים.
כדי להסביר את זה אני משתמשת בדימוי פשוט.
תחשבו על מערכת השקיה בגינה. כל עוד המים זורמים בחופשיות, הכול פורח. אבל אם נוצר קשר באחד הצינורות, המים כבר לא מגיעים לכל מקום. האזור הזה מתחיל להתייבש.
גם בגוף שלנו זה עובד בצורה דומה.
כשמשהו מפריע לזרימה התקינה, בגלל עומס, פציעה, דלקת או מתח מתמשך, הגוף מתחיל לאותת. לפעמים באמצעות כאב, לפעמים דרך נוקשות ולפעמים באמצעות מגבלה בתנועה.
המטרה שלי היא לא להילחם בגוף, אלא לעזור לו לחזור לעשות את מה שהוא יודע לעשות באופן טבעי.
זו גם הסיבה שאני מקפידה להסביר לכל מטופל מה אנחנו עושים ולאן אנחנו מכוונים.
כשמבינים את התהליך, הרבה יותר קל לשתף איתו פעולה.
אחד המקרים שלא אשכח התחיל בטלפון מאישה שעמדה לעבור ניתוח גב.
היא סיפרה לי שהיא סובלת מכאבים חזקים עם הקרנה לרגל, ושבכל יום היא נאלצת לקחת שבעה כדורי זלדיאר כדי לתפקד.
הניתוח כבר נקבע.
הסכמתי לקבל אותה, אבל הודיתי בפני עצמי שלא הייתי בטוחה כמה אפשר יהיה לשנות בפרק זמן של שבועיים.
נפגשנו פעמיים.
כבר אחרי הטיפול השני היא הפסיקה לקחת משככי כאבים והרגישה הקלה משמעותית.
למרות זאת, היא עדיין הייתה בטוחה שהניתוח הוא הפתרון הנכון. אחרי שנים של כאב, היה לה קשה להאמין שהמצב באמת השתנה.
יומיים לפני מועד הניתוח היא עברה בדיקת MRI נוספת והגיעה לפגישה עם המנתח.
לדבריה, הוא הסתכל על הבדיקה ואמר לה: "אני לא יודע מה עשית, אבל הבעיה שבגללה קבענו את הניתוח כבר לא קיימת. אין צורך לנתח."
כשהיא התקשרה לספר לי שהניתוח בוטל, התרגשתי מאוד.
לא בגלל עצם ביטול הניתוח, אלא בגלל שהיא קיבלה בחזרה את האפשרות לבחור את הדרך שלה.
לצד הסיפורים האלה, חשוב לי לומר בכנות שלא כל מקרה מסתיים כך.
יש מצבים שבהם ניתוח הוא הפתרון הנכון והאחראי ביותר.
אני זוכרת מטופל שהגיע אליי עם פריצת דיסק חריפה אחרי שנפצע. הוא כמעט לא היה מסוגל לעמוד או לזוז.
באותו רגע היה ברור שלא נכון לעכב אותו בעוד סדרת טיפולים. הוא היה זקוק להתערבות ניתוחית.
כמטפלת, אלה רגעים לא פשוטים.
אנחנו תמיד רוצים לעזור.
אבל למדתי שגם לדעת מתי להפנות הלאה זו חלק בלתי נפרד מהמקצוע.
אני מאמינה שיושרה מקצועית חשובה לא פחות מהיכולת הטיפולית.
אולי דווקא בגלל זה אני ממשיכה ללמוד כל הזמן.
אני לא מחפשת עוד תעודה על הקיר.
אני מחפשת עוד דרך לעזור לאדם שיושב מולי.
יש משפט שאני חוזרת עליו כמעט בכל יום בקליניקה.
תנועה היא שם המשחק.
לא משנה אם זו הליכה, שחייה, פילאטיס, יוגה או תרגילים פשוטים בבית.
כל תנועה שמתאימה לאדם ולמצבו עדיפה על חוסר תנועה.
פעמים רבות אנשים מחכים שהכאב יחלוף כדי להתחיל לזוז.
אני מנסה ללמד אותם, כמובן בהתאם למצבם, שלפעמים דווקא התנועה הנכונה היא זו שעוזרת לגוף להתחיל להחלים.
עם השנים מטופלים התחילו להעניק לי כל מיני כינויים.
יש מי שקורא לי "הקוסמת".
אחרים קוראים לי "המרפאה".
אני תמיד מקבלת את זה בחיוך, אבל האמת היא שאני לא מאמינה בקסמים.
אני מאמינה בגוף.
אני מאמינה בידע.
ובעיקר אני מאמינה בקשר שנוצר בין מטפל למטופל.
כשאדם נכנס אליי בפעם הראשונה, הוא מפקיד בידיי משהו יקר מאוד. את הבריאות שלו, את הכאב שלו ואת האמון שלו.
זו אחריות שאני מרגישה בכל טיפול מחדש.
כשאני מסתכלת קדימה, אני יודעת שהחלום שלי כבר גדול יותר מהקליניקה.
הייתי רוצה להעביר את הידע שצברתי למטפלים נוספים, לקיים סדנאות והכשרות מקצועיות ולהרחיב את ארגז הכלים של עוד אנשי מקצוע.
במקביל אני עובדת על פיתוח מוצרים שיוכלו להמשיך את הטיפול גם בבית. בימים אלה נמצאות בפיתוח ערכות לכוסות רוח בשילוב ג'ל המבוסס על מגנזיום, ארניקה, קומפרי ומנטול, בתקווה שיוכלו לסייע לאנשים גם בין טיפול לטיפול.
אחרי כל השנים האלה, אם יש דבר אחד שלא השתנה, זו ההתרגשות שלי מהרגעים הקטנים.
כשמטופל מספר לי שהוא ישן לילה שלם בפעם הראשונה אחרי חודשים.
כשהוא חוזר להתאמן.
כשהוא מצליח להרים שוב את הנכד.
או כשהוא חוזר לעשות דברים שפעם נראו לו בלתי אפשריים.
אלה הרגעים שמזכירים לי למה בחרתי בדרך הזאת.
כי מבחינתי, טיפול מוצלח הוא לא רק כזה שמפחית כאב.
הוא טיפול שמחזיר לאדם את האפשרות לחיות את החיים שהוא אוהב.
צילום: עידו מושינסקי
