קסם המדבר

במשך יותר משלושה עשורים ג'וי בירן מוביל אנשים למדבריות, להרים ולמקומות שרובנו רק חולמים להגיע אליהם. בדרך הוא גילה שהקסם האמיתי של המדבר אינו רק בנוף, בדיונות או ברכבי השטח. הוא נמצא במה שקורה לאנשים כשהרעש נעלם, כשהטלפון מפסיק לצלצל, וכשהם פוגשים מחדש את עצמם.

במדבר קורה משהו לאנשים

יש מי שמגיע למדבר בשביל הנוף.

אחרים מחפשים את האתגר.

ויש כאלה שפשוט זקוקים לכמה ימים של שקט.

אצל ג'וי בירן, אחרי יותר משלושים שנות מסעות, השילוב של שלושת המרכיבים ניכר, אך מוקד העניין עבר מזמן מהמקום אל האנשים.

"זה המקום הכי משחרר שקיים", הוא אומר.

משחרר ממה? אני שואלת.

"מפוזה."

במשך השנים הוא הוביל למסעותיו מנהלים בכירים, בעלי חברות, אנשי עסקים, רופאים ואנשים הנושאים אחריות כבדה בשגרת חייהם.

ואז מגיע היום השני למסע, הטלפון כבר לא מצלצל.

אין ישיבות. אין מיילים.

אף אחד לא מתעניין בתפקיד שלך, אלא רק בך בתור אדם.

משהו משתנה.

"אחרי יומיים בלי קליטה ובלי "תואר" הם פשוט אנשים."

הוא אומר את המשפט הזה כמעט בדרך אגב, אבל ככל שהשיחה מתקדמת, נדמה שהוא מסכם עולם שלם.

במדבר, התארים מאבדים מחשיבותם. הקצב מואט. ומה שנשאר הוא האדם עצמו.

לראות את האדם

במהלך השנים פגש ג'וי אנשים מכל הסוגים.

לכל אחד מהם סיפור.

לכל אחד מהם פחדים, מגבלות, חלומות וגבולות שהציב לעצמו.

אחד הרגעים שנחרטו בו במיוחד התרחש במהלך אחד המסעות, כשאדם שהתמודד עם מגבלה פיזית משמעותית עמד בפני אתגר אמיתי, בפעילות שהסביבה הקרובה לו, לא הייתה בטוחה שהוא מסוגל לבצע.

מטבע הדברים, היו מי שחששו עבורו. היו מי שחשבו שעדיף לוותר.

אבל ג'וי הסתכל על הסיטואציה מזווית אחרת.

"אני לא אוהב להחליט בשביל אנשים," הוא אומר.

"אני מאמין שהם צריכים להחליט על עצמם בעצמם."

"עמדתי על כך שהוא יחליט בשבילו, ולא חבריו המגוננים".

בסופו של דבר אותו אדם בחר לנסות.

בקצב שלו. בדרך שלו. יד ביד עם ג'וי, בלי לחץ ובלי ציפיות.

החוויה הזאת חידדה עבור ג'וי משהו שהוא מאמין בו כבר שנים.

אנחנו נוטים להגדיר אנשים דרך המגבלות שלהם.

דרך הגיל שלהם.

דרך מה שנראה לנו שהם מסוגלים או לא מסוגלים לעשות.

אבל לא פעם המציאות מורכבת הרבה יותר.

"אני חושב שהרבה פעמים אנשים מסוגלים ליותר ממה שהסביבה חושבת," הוא אומר.

"וצריך לתת להם את האפשרות לבחור."

זאת לא תפיסת שטח.

זאת תפיסת חיים.

השיעור הגדול ביותר

כשאני שואלת את ג'וי מה הדבר החשוב ביותר שלמד על מנהיגות, הוא עונה מיד:

"צניעות."

המילה הזאת חוזרת אצלו שוב ושוב.

לא כסיסמה, אלא כדרך חיים.

בצעירותו, כמו אולי רבים מאיתנו, הוא הושפע ממעמד, ממוניטין ומסיפורים ששמע על אנשים.

עם השנים גילה שהמציאות מורכבת הרבה יותר.

"אחרי לא מעט מקרים, הבנתי שאין דבר שהוא מוחלט, וגם אין מובן מאליו, בחיים בכלל ובתארים של אנשים בפרט".

הניסיון לימד אותו להסתכל פחות על התוויות ויותר על ההתנהגות.

פחות על מה שאדם מספר על עצמו, ויותר על מה שהוא עושה בפועל.

"אם זאת, אם אבין שמישהו יודע יותר טוב ממני, אני אלמד ממנו בשמחה."

יש במשפט הזה משהו שמאפיין אותו מאוד.

גם אחרי עשרות שנים של ניסיון, אלפי מטיילים ומסעות ברחבי העולם, הוא עדיין נשמע כמו אדם שנשאר תלמיד.

לשחרר את ההגה

אחד הסיפורים המעניינים ביותר בחייו התרחש דווקא באחד המרוצים הקשוחים בעולם.

בגיל 40 השתתף ג'וי במרוץ הבאחה 1000 במקסיקו.

לבד.

על אופנוע.

אלפי קילומטרים של אבק, עייפות, חום וכאב.

רק הוא והדרך - מבחן פיזי ומנטלי מהקשים שחווה.

עשר שנים מאוחר יותר חזר לאותו מקום.

הפעם במכונית מרוץ.

עם צוות.

עם שני נהגים נוספים.

על הנייר זו הייתה אמורה להיות משימה פשוטה יותר.

בפועל, היא הפכה לאתגר מסוג אחר לגמרי.

הפעם הוא נדרש למסור את ההגה למישהו אחר.

לסמוך.

להמתין.

לדעת שהשליטה כבר לא נמצאת בידיים שלו.

"ההחלטה הכי קשה שקיבלתי הייתה לתת לאחר לקחת אחריות עליי."

הוא מחייך כשהוא אומר את זה.

אבל ברור שזה הרבה מעבר לסיפור על מרוץ.

זה סיפור על אמון.

ועל ההבנה שגם מי שמוביל במשך שנים צריך לפעמים לדעת להרפות.

הפחד הגדול באמת

כששאלתי אותו מתי פחד באמת, ציפיתי לשמוע על רגע קיצון במדבר.

במקום זה הוא לקח אותי ליוון.

למעבורת.

ולשאלה שלא ציפה לפגוש.

אחרי עשרות שנים שבהן הוביל והפיק טיולים, הוא מצא את עצמו מביט בים וחושב:

"אני לא רוצה להוציא יותר טיולים."

המחשבה הזאת טלטלה אותו.

לא משום שפחד לאבד עבודה.

אלא משום שפחד לאבד זהות.

"אם כל חיי סבבו סביב הובלה של אנשים, מי אני בלעדיהם?"

הוא עצר.

לקח הפסקה של כמעט שלוש שנים.

ניסה דברים אחרים.

עבד עם אחיו.

התרחק.

אבל התשובה חיכתה לו בסבלנות.

בסופו של דבר הבין שהגעגוע לא היה למסלולים או לרכבים.

הוא היה לחיבור האנושי שנוצר בדרך.

מה באמת מניע אותו

לקראת סוף השיחה אני שואלת אותו מה מאתגר אותו היום.

לא לפני שלושים שנה. לא בתחילת הדרך.

היום.

התשובה מגיעה במהירות.

"להרגיש משמעותי."

הוא מסביר שהמשמעות הזאת אינה קשורה לפרסום או להישגים.

היא קשורה לתחושה שהוא עושה משהו בעל ערך.

משהו שטוב לו ולטובים שסביבו.

ואז הוא מתאר רגע קטן.

כמעט יומיומי. סוף יום טיול. השמש שוקעת. הקבוצה יושבת יחד.

אנשים מדברים. צוחקים. משתפים חוויות.

והוא יושב מהצד ומתבונן.

"כל מה שתמיד שרציתי, היה לחלוק עם אחרים את מה שאני ראיתי וחוויתי."

במשפט אחד הוא מסכם קריירה שלמה.

לא קריירה של מדריך.

קריירה של מחבר.

בין אנשים.

בין מקומות.

בין חוויות.

ומה הלאה?

החלום הבא שלו נמצא דווקא הרחק ממסלולי המרוצים.

ביוון.

ג'וי חולם להקים חניון קרוואנים שיהפוך למקום מפגש למטיילים מכל העולם.

מקום שבו אפשר לעצור לרגע. לשתות קפה. להחליף סיפורים. להכיר אנשים חדשים. ולהמשיך הלאה.

אבל ככל שהוא מדבר על החלום הזה, ברור שמדובר בהרבה יותר מחניון.

זה המקום שבו כל האהבות הגדולות שלו נפגשות.

אנשים. אוכל ומוזיקה.

בשנים האחרונות גילה עוד אהבה גדולה: הבישול.

לא רק הבישול עצמו, אלא כל מה שקורה סביבו. האירוח. הנתינה. השולחן המשותף.

הרגע שבו אנשים זרים יושבים יחד, טועמים, מספרים סיפורים ומרגישים בבית.

"לבשל זה גם להכיל אנשים", הוא אומר. "זה לחלוק איתם משהו שאתה אוהב ולראות שהם נהנים ממנו."

גם המוזיקה תמיד הייתה שם.

מלווה מסעות, ערבים סביב מדורה ומפגשים בין אנשים.

וכשהוא מתאר את המקום שהוא חולם להקים, נדמה שכל החלקים מתחברים.

מטיילים שמגיעים ממקומות שונים בעולם. ארוחה טובה. מוזיקה ברקע.

שיחה שנמשכת אל תוך הלילה. קהילה שנוצרת לרגע ואז ממשיכה הלאה.

במובנים רבים, זה בדיוק מה שהוא עושה כבר עשרות שנים.

לחבר בין אנשים - פעם באמצעות מסעות, היום באמצעות מקום שירגיש כמו בית.

"אני כבר לא בטוח שאני רוצה להוביל," הוא אומר בחיוך.

"אולי אני פשוט רוצה לארח."