מאת: ליטל לוקסנברג

זו לא כתבה על מגבלה. זו כתבה על אנשים שמסרבים להצטמצם להגדרה שמישהו נתן להם. על ספורטאים שבכל אימון מחדש בונים ביטחון, עצמאות, כוח פנימי ותחושת מסוגלות. ועל מאמנת אחת, שבלי הרבה רעש, מלמדת אותם, ואולי גם את כולנו, מה זה באמת לסמוך על עצמך.

יש אנשים שאתה לא מפסיק לעקוב אחריהם

יש אנשים שהחיים מפגישים איתך דרך ג'ודו, ואתה זוכר אותם גם הרבה אחרי שהקרב נגמר. אני מכירה את ירדן מאירסון כבר שנים. נפגשנו על מזרן התחרות, שתינו עם אותו רעב בעיניים, אותו דרייב, אותה משמעת שקטה שמאפיינת אנשים שלא מחפשים קיצורי דרך.

אחר כך נפגשנו שוב במקום אחר לגמרי, כמאמנת של הבן שלי, כשהיה ילד במועדון הג'ודו של אורן סמדג'ה פה באבן יהודה. וכמו שקורה לפעמים עם אנשים מהסוג הנדיר, גם כשהשנים עוברות, אתה לא באמת מפסיק לעקוב מרחוק. כי יש אנשים שאתה פשוט יודע, הם לא כאן כדי לעשות עוד משהו. הם כאן כדי לעשות את זה אחרת.

ג'ודו בלי לראות

אז כששמעתי שירדן מאירסון מאמנת קבוצת ג'ודו לספורטאים עיוורים ולקויי ראייה, משהו בי נעצר. כי ג'ודו, יותר מכל ענף אחר, הוא ספורט של תחושה. של קריאת הגוף. של הקשבה למה שלא נאמר. של תגובה לשבריר שנייה שבו מישהו זז, נושם, מהסס.

ועכשיו תדמיינו עולם שבו כל זה קורה בלי לראות. בלי לקרוא מבט. בלי לקלוט תנועה מקצה העין. בלי להישען על הדבר שרובנו לוקחים כמובן מאליו. רק גוף. רק מגע. רק אמון.

החוקים משתנים, המהות נשארת

ופה בדיוק נכנס הג'ודו הפראלימפי. "מהרגע שיש אחיזה, זה ג'ודו לכל דבר," אומרת ירדן. "אין פה הקלות. יש התאמות. וההתאמה המרכזית היא שתמיד צריך להיות חיבור. אם האחיזה משתחררת, עוצרים ומתחילים מחדש."

הקרב מתחיל כבר במגע. אין חיפוש. אין מרחק. "זה דווקא הופך את זה ליותר מדויק," היא מוסיפה. "הכול עובר דרך הידיים, דרך הגוף. אין רעשי רקע." גם השופט מלווה את הספורטאים למרכז המזרן ובחזרה כשצריך, כדי לשמור על נקודת פתיחה שווה. אבל מהרגע שהקרב מתחיל, זה כבר שלהם.

לא רק השראה — דרך

וכאן נכנסת ירדן. לא כמי שמדברת על השראה, אלא כמי שבונה אותה. "מבחינתי הג'ודו הוא כלי," היא אומרת. "הוא הדרך להגיע למשהו הרבה יותר גדול." והדרך הזאת נבנית לאט. אימון אחרי אימון. נפילה אחרי נפילה. קימה אחרי קימה.

איך נראה אימון שלא רואים בו?

"האמת, לא מאוד שונה מאימון רגיל," היא מחייכת. "יש חימום, יש משחקים, יש תרגול. אם משחקים בכדור, הוא יהיה עם פעמון." אבל ההבדל האמיתי הוא בדרך ההסבר. "אין הרבה משמעות להדגמה," היא מסבירה. "אז אני מדברת, מתארת, ואז נותנת להם להרגיש. לפעמים מזיזים יד. מכוונים רגל. נותנים לגוף להבין."

ולצידה פועל צוות שלם שמחזיק את המרחב הזה יחד: גילי כהן, שקד עמיחי וערן פוקס, שמאמנים יחד איתה, מלווים ומדייקים כל תנועה — ולצדם גם עוזרי המאמן הצעירים, סער ברעוז ואופיר שולמן, בני 10, שכבר היום הם חלק בלתי נפרד מהאווירה, מהלב ומהעשייה על המזרן.

קודם כל ביטחון

"הדבר הראשון שבונים הוא לא טכניקה, קודם כל ביטחון," אומרת ירדן. "סיבוב באולם, היכרות עם המרחב, תחושה של שליטה." היא מחייכת. "ואז מתחילים ללמוד איך נופלים, איך בולמים, איך שומרים על הראש — זה הבסיס להכול. כי בלי זה אין תנועה חופשית, אין אומץ."

קהילה שלא צריך להסביר לה

וגם הקבוצה עצמה לומדת אחרת. "זה כבר נהיה אוטומטי," היא מספרת. "כשעומדים לשורה, מי שרואה יודע להוביל, להכווין, לעזור. לפעמים במגע, לפעמים בקול." אף אחד לא מבקש מהם, זה פשוט קורה.

לעבוד עם הפחד

ומה לגבי הפחד? "הוא שם," היא אומרת בכנות. "אבל הוא הופך לכלי. למשהו שעובדים איתו." לאט לאט, פחד הופך לדיוק, להקשבה, לבחירה.

הרגעים שבשבילם הכול קורה

ואז מגיעים הרגעים האלו, הכאילו סטנדרטים, אבל ממש לא. כמו בקבוצה המשולבת, "ילדים רואים" מתאמנים לצד ילדים מהג'ודו הפראלימפי. בלי שמבקשים מהם, בלי שמסבירים להם, הם כבר יודעים לבד למי לגשת. מי צריך יד, מי צריך מילה, מי צריך רגע של עידוד. "הם פשוט רואים אחד את השני," אומרת ירדן. "זה לא משהו שמלמדים. זה פשוט קורה. אלה רגעים שממלאים אותי כל פעם מחדש."

לשנות תפיסה

"הרבה חושבים שעיוור רואה חושך," היא אומרת. "אבל זה לא מדויק. זה לא חושך, זה פשוט היעדר. כמו מה שאנחנו לא רואים מאחורי הגב שלנו — זה פשוט לא קיים עבורנו."

לא מדליה, קהילה

אולי בגלל זה, מבחינתה, ההישג הגדול ביותר הוא לא מדליה. זו הקבוצה. "זה שהילדים נשארים שנים, גדלים בתוך זה, מקבלים כלים, ביטחון ואופק — זה ההישג הכי גדול שלי."

החלום הכפול

וכששואלים אותה מתי הבינה שזה הרבה מעבר לאימון, התשובה מגיעה בלי לחשוב: "מהרגע הראשון." כי מבחינתה יש שתי מטרות: להביא ספורטאי או ספורטאית למשחקים הפראלימפיים ולראות שם את דגל ישראל; ולבנות מקום של שייכות, לראות אותם מאמינים בעצמם, לא מפחדים מאתגרים, מגשימים חלומות בבית הספר, בקהילה, בחיים. "הג'ודו הוא הדרך להעצים אותם, לתת להם כלים לחיים, לא רק לספורט."

כי בסוף ג'ודו הוא רק הכלי, ומה שנבנה דרכו זו היכולת לקום שוב ושוב, גם כשלא רואים את הדרך.

אינסטגרם: @para_fighters_judo_isr
כתובת המועדון: המרכז הקהילתי, שבזי 1 אבן יהודה · 050-2953367