"תראי גברת," הוא אומר ומרים אבטיח מתוך הערימה. "השריטות האלה? הן סימן שהדבורה ביקרה אותו יותר מפעם אחת."

הוא ממשיך להסביר בהתלהבות על אבטיחים זכרים ונקבות, על כתם צהוב, על גבעול ועל הצליל שצריך לשמוע כשדופקים על הקליפה. רוב האנשים היו מחייכים, בוחרים אבטיח וממשיכים הביתה.

טל מינקוב נשאר.

לא כי היה חשוב לו במיוחד לבחור את האבטיח המתוק ביותר, אלא כי עמד מולו אדם שהתאהב במשהו והרגיש צורך אמיתי להעביר את הידע הזה הלאה. כמה שעות אחר כך, האיש מדוכן האבטיחים כבר לא היה מוכר אלמוני בסופר.

הוא הפך לדמות. טל כתב עליו פוסט. הוא קרא לו "מורה לאבטיחים". הפוסט התפשט במהירות ברשת, הגיע לעיתונים, ל"ארץ נהדרת" ולתוכנית של שי שטרן.

אבל האבטיח היה רק תירוץ. הסיפור האמיתי היה האיש שעמד מאחוריו. כמעט כל מפגש קטן יכול להפוך אצל טל לחומר גלם ליצירה.

במבט ראשון נדמה שהעיסוק שלו הוא מוזיקה.

הוא זמר־יוצר, מלחין ופסנתרן, ובימים אלה אלבומו הראשון כבר מוכן ויוצא לאור. אבל ככל שהשיחה איתו מתקדמת, מתברר שהמוזיקה היא רק השפה.

הדבר שמסקרן אותו באמת הוא אנשים.

כשאני שואלת מה היה רוצה שמישהו ירגיש בפעם הראשונה שישמע שיר שלו, הוא בכלל לא מדבר על קול, על ביצוע או על הפקה מוזיקלית. במקום זה הוא מזכיר את אתגר קרת.

"כותבי השירים הגדולים," הוא אומר, "הם לא הזמרים הכי גדולים. הם מספרי הסיפורים הכי טובים."

המוכר מהסופר, הנער שפגש פעם, הנוסעים ברכבת, המורה לפסנתר - כולם, בדרך כזו או אחרת, מוצאים את עצמם בתוך היצירה שלו.

כי לפני שטל כותב שירים, הוא מקשיב.

שיעור ראשון

הכול התחיל הרבה לפני ההופעות, האלבום והבמות. בכיתת הפסנתר של בית הספר בכר באבן יהודה.

שם, אצל מילה גלוזמן האגדית, הוא למד את היסודות.

באך, מוצרט, בטהובן, שופן, רחמנינוב - אבל מחוץ לשיעורים כבר התנגן לו בראש פסקול אחר.

"היהודים", שלמה גרוניך, מתי כספי, אביתר בנאי.

יום אחד הוא הגיע לשיעור וביקש ממילה שתוציא לו משמיעה את אחד השירים ששמע בבית.

היא הרצינה. "קודם באך," אמרה. "אחר כך 'היהודים'."

עם השנים מערכת היחסים ביניהם השתנתה. הוא כבר לא הגיע רק כדי ללמוד.

הוא התחיל להשמיע לה את השירים וההשראות שלו ולבקש ממנה להוציא גם אותם משמיעה.

"אז לראשונה הרגשתי שווה בין שווים," הוא נזכר.

"לא סתם פישר, אלא כזה שגם מכיר למורה שלו מוזיקה חדשה."

שחזור ושיפור תמונה: משה איילון

צריך לצלול יותר

יש יוצרים שמחפשים השראה במקומות רחוקים.

אצל טל היא בדרך כלל נמצאת קרוב מאוד.

במשפט שמישהו זרק כבדרך אגב, בשיחה אקראית, במבט, בפרט קטן שרוב האנשים בכלל לא שמים לב אליו.

כשהוא מספר על סדנת הכתיבה של אביתר בנאי, הוא כמעט לא מדבר על מוזיקה.

"זה היה אחד השיעורים הכי חשובים שקיבלתי בחיים," הוא אומר.

"אבל היה בזה גם סיכון. כשאתה מעריץ מישהו, קל מאוד להפסיק לחשוב בעצמך. למזלי הרב, אביתר הוא קודם כל בן אדם."

באחד התרגילים ביקש אביתר מכל משתתף לכתוב שיר שהוא מעין מנטרה.

טל כתב: "צריך לצלול יותר. להקשיב לנפש מתחת למים."

המשפט הזה הפך בהמשך לגרעין של השיר "תיירים יפנים", שיופיע באלבום החדש.

כששואלים אותו מה בא קודם המילים, הלחן או הרגש, הוא מסרב לבחור.

"אני מדמיין את זה כמו לופ אינסופי. רגשות מסוימים, שבאותו רגע עדיין לא מוסברים, מתורגמים למילים.

אחר כך אותן מילים מנסות להיכנס לתוך חליפה של מנגינה.

וכשהשיר מוכן, הוא פתאום מעורר רגשות חדשים, גם אצל מי ששומע אותו וגם אצל מי שכתב אותו."

צילום: רפאל שחרי

"זו תשובה די סקסית"

פעמיים פנו אל טל להשתתף בתוכנית ריאליטי. כששואלים אותו למה לא הלך, הוא מחייך.

"לא תאם את הערכים שלי?" הוא צוחק. "זו תשובה די סקסית."

ואז מגיעה התשובה האמיתית.

"האמת היא שפחדתי פחד מוות להיכשל."

ככה. בלי לעטוף. בלי לייפות. אחר כך הוא מוסיף:

"היו המון רגעים כאלה. ואשקר אם אגיד שכבר אין."

השיר "מוזיקה", שיופיע באלבום החדש, נולד בדיוק מהמקום הזה.

לא מתוך רגע של ניצחון, אלא מתוך כל הקולות שמלווים כמעט כל יוצר בתחילת הדרך.

נהג אוטובוס. אמא של חברה. אנשים סביב שולחן קלפים. כולם שואלים, כל אחד בדרכו, את אותה שאלה.

"מוזיקה? מה זאת אומרת מוזיקה?"

יש מי שמציע מקצוע "אמיתי".

אחר ממליץ לחשוב על פרנסה.

מישהו כבר דואג לסדר לו ביטחון, פנסיה ותלוש משכורת.

אבל במקום להתווכח עם הקולות האלה, טל עשה איתם משהו אחר.

הוא כתב אותם. 

צילום: ליעד ענב

בגוף ראשון

ככל שהשיחה מתקדמת, מתחילות להתגלות כמה סתירות יפות.

טל כותב על אנשים, אבל דווקא מפני בני אדם הוא גם פחד. לא מהמפגש איתם, אלא מהרגע שבו יצטרך לעמוד מולם ולהשמיע את מה שכתב.

הוא מקשיב לאנשים בלי סוף. למשפטים שנאמרים כבדרך אגב, לדמויות חולפות, לרגעים קטנים שרובנו שוכחים עוד לפני שהגענו הביתה. אבל את המבט פנימה לקח לו הרבה יותר זמן להפנות.

אולי בגלל זה אחד השירים האישיים ביותר באלבום החדש נקרא "הילד שהייתי". לא שיר על הילדות, אלא על המפגש איתה מחדש.

כמה ימים לפני יציאת הסינגל כתב:

"כדי להצליח להחזיק את הילד, אני צריך קודם כל לחזור לילד שהייתי. למצוא אותו בתוכי ולהחזיק לו את היד."

לאורך השנים הכניס טל לשירים שלו מוכר אבטיחים, מורה לפסנתר, אנשים שפגש במקרה ודמויות שאסף בדרך.

באלבום החדש מצטרף אליהם גם אדם נוסף.

הילד שהיה.

באלבום החדש, לצד כל האנשים שנתנו השראה ליצירה שלו, הוא מזמין אליה גם את עצמו

ספר זיכרונות שאין לו התחלה, אמצע או סוף

כשמבקשים מטל לבחור רגע אחד מהילדות שלו באבן יהודה, הוא מחייך.

"אי אפשר," הוא אומר. "יש יותר מדי."

הנשיקה הראשונה מתחת לבניין מועצת הפועלים. הסיגריה הגנובה הראשונה ביער "הגולגולות".

הלוויה הראשונה של אבא של חבר. הפעם ההיא שהסתבך עם השוטר הקהילתי.

הזיכרונות נשלפים ממנו כמעט בלי סדר.

אחד מושך את השני.

"היום כשאני מגיע לאבן יהודה," הוא אומר, "זה כמו להיכנס לספר זיכרונות שאין לו התחלה, אמצע או סוף."

זאת לא נוסטלגיה מתוקה.

גם לא ניסיון לייפות את הילדות.

פשוט מקום שבו כל רחוב מחזיק סיפור.

"זו הייתה תקופה שלא היה כל כך מה לעשות בבית," הוא נזכר. "אז פשוט היינו בחוץ."

אולי דווקא שם התחיל להיוולד היוצר שהוא היום - לא ליד הפסנתר. ברחוב. במגרש. בין אנשים.

ילדים שמבלים את רוב זמנם בחוץ לומדים, כמעט בלי לשים לב, להתבונן. להקשיב. לזכור משפטים.

להבחין בפרטים שרוב האנשים חולפים על פניהם.

אצל טל, הפרטים האלה לא נשארים בזיכרון. הם מחכים בסבלנות. לפעמים הם הופכים לפוסט. לפעמים לשיר.

ולפעמים הם פשוט מחכים, עד שמגיע הרגע הנכון לספר אותם.

כשמבקשים ממנו לתת עצה לילד או לילדה מאבן יהודה שחולמים להיות מוזיקאים, הוא שוב לא מדבר על מוזיקה.

"רכב שנוסע בלילה מקצרין לערד," הוא אומר, "לא רואה את כל הדרך.

הוא רואה רק את חמישים המטרים הבאים.

תהיו תמיד בתנועה.

תעצרו לתדלק כשצריך.

ותסתכלו רק על חמישים המטרים שלפניכם."

צילום: רפאל שחרי

אפילוג

כמה ימים אחרי שסיימנו לדבר, חזרתי שוב לפוסט על האבטיח.

כבר הכרתי אותו. כבר צחקתי ממנו.

אבל הפעם נעצרתי דווקא על משפט אחד.

"השריטות האלה? הן סימן שהדבורה ביקרה אותו יותר מפעם אחת."

בפעם הראשונה שקראתי אותו, חשבתי שהוא מדבר על אבטיח.

רק כשסיימתי לכתוב את הכתבה, הבנתי שהשריטות האלה לא היו רק של האבטיח.

הן היו גם של האנשים שפגש בדרך.

ואולי...

גם שלו.

האלבום כולו יהיה זמין להאזנה בסוף החודש, להאזנה ישירה:

🎧 YouTube: https://www.youtube.com/@Tal.Minkov.Jungle/videos?reload=9

🎧 Spotify: https://open.spotify.com/artist/6VhYInx7sCRws89Zo6ZP0G