מאת: ליטל לוקסנברג

יש משהו באהבה של אבא שקשה להסביר. היא לא תמיד נאמרת, לא תמיד נעטפת במילים, אבל היא תמיד שם. ביד שמחזיקה, בעין שרואה, בלב שלא מפסיק לדאוג. וכשמשהו נשבר, היא הופכת לכוח שמצליח לשאת גם את מה שנראה בלתי אפשרי.

אולי כי אהבה של אבא לא תמיד מבקשת לנחם. לפעמים היא פשוט בוחרת לעשות. להחזיק. לקום בבוקר גם כשאין אוויר. ולמצוא, בתוך השבר, דרך שקטה ועיקשת להמשיך לאהוב.

אלון מסיקה לא ביקש להיות סמל, אבל יש משהו מעורר השתאות בדרך שבה בחר להתמודד עם מה שאין דרך באמת להכיל. לפעמים דווקא היכולת להמשיך, לבנות ולהאיר לאחרים מתוך החושך, היא הגבורה השקטה ביותר שיש.

זה, לפני הכול, סיפור על אבא.

בנו, אדיר מסיקה ז"ל, היה בן 23 כשנרצח ב־7 באוקטובר במסיבת הנובה. צעיר שכולו תנועה, לב, כריזמה ואהבת חיים. הוא אהב ים וגלישה, אהב אנשים, אהב להיות מוקף חברים. הוא היה מהאנשים שסוחפים אחריהם אחרים, לא כי ניסה להרשים, אלא כי היה בו משהו חי, נדיב, כזה שקשה להסביר אבל קל להרגיש.

אדיר היה לוחם ביחידת יהל"ם, יחידה מובחרת שמקבלת אליה אנשים עם אומץ, קור רוח ותחושת שליחות. אבל מי שהכיר אותו אומר שהתכונות האלה לא התחילו בצבא. הוא פשוט נולד איתן.

יש משפט אחד שאלון מספר שאדיר נהג לומר לא פעם: "כי ככה החלטתי". במילים הפשוטות האלה היה משהו מהמהות שלו: החלטיות, אומץ, ידיעה פנימית ולב שלא נסוג.

באותו בוקר ארור, כשהחלה מתקפת הטרור, אדיר וחבריו נכנסו למיגונית. כשהבין שיש מחבלים בחוץ, הוא יצא. בלי לחשב סיכויים ובלי לחשוב על עצמו. עם אינסטינקט אחד: להגן. זו לא הייתה גבורה של רגע. זו הייתה אישיותו של אדיר.

ההודעה האחרונה ששלח לקבוצת הוואטסאפ המשפחתית הייתה: "אני אוהב אתכם כולם מאוד". יש משפטים שמפסיקים להיות מילים והופכים למצפן. אצל משפחת מסיקה, זו הייתה נקודת השבר, וגם נקודת ההתחלה.

מה עושה אבא עם זה

אלון מסיקה עובד בבורסה ליהלומים. עשרות שנים שהוא עוסק בדברים קטנים שאנשים מעניקים זה לזה ברגעים הכי גדולים בחיים: טבעות, אירוסין, התחלות. אבל שום ניסיון, שום מקצוע ושום ידע לא מכינים אדם לאובדן של ילד.

ומה שהכי חסר לו היום, הוא דווקא הדבר הפשוט מכולם: החיוך של אדיר. "החיוך שלו ממיס", הוא אומר. שתי מילים קטנות שמצליחות לומר הכול.

אלון הבין כמעט מהרגע הראשון שהדרך שלו להתמודד תהיה דרך עשייה. "זה יהיה win win", הוא אומר בפשטות. "גם לי, בייצור הטבעת, וגם לזוג שמקבל אותה".

ההחלטה להפוך את הכאב לעשייה קיבלה צורה ברורה 28 ימים אחרי הקבורה. חבר מהצוות של אדיר שלח לאלון סרטון מחתונה בבסיס ג'וליס. הרגש שהציף אותו באותו רגע הצית משהו בלב. ומשם, כמו שהוא אומר, הכול היסטוריה. כך נולד מיזם "Adir's Diamonds". לא כקמפיין, לא כמהלך יחסי ציבור, אלא כתגובה הכי טבעית של אבא שמסרב לתת לחושך לנצח.

320 טבעות, ועוד בדרך

למה דווקא טבעות אירוסין? התשובה של אלון חדה ופשוטה: "אם אדיר לא יקים בית בישראל, בזכותו יקום דור חדש". המשפט הזה הפך למצפן של המיזם כולו.

אדיר, כאמור, היה לוחם ביחידת יהל"ם. אלון, שגדל על יהלומים, הבין שהדרך היחידה שהוא יכול להילחם היא לחבר בין שתי המילים האלה: יהלום ואדיר.

המטרה שהציב לעצמו הייתה פשוטה ומטלטלת: לתרום טבעות אירוסין משובצות יהלום לזוגות חיילים שרוצים להתחתן. כי מבחינתו, כל בית שנבנה כאן הוא תשובה. כל חתונה היא ניצחון. כל ילד שיוולד בעתיד למשפחה כזו, הוא המשך ישיר של אדיר.

הטבעת הראשונה נמסרה לדור זימל ז"ל, לוחם על מדים, מאובק, בדרך לאהבה שלו. הוא הגיע לקחת טבעת כדי להציע נישואים לשיר, אהבת חייו. אבל דור לא זכה להגיע לחופה. הוא נפל במלחמה. הסיפור שלהם הפך לסמל של המיזם הזה כולו: לא הבטחה לסוף טוב, אלא בחירה בחיים, גם כשהלב שבור.

מאז, יותר מ־320 זוגות קיבלו טבעות דרך המיזם, ועוד זוגות בדרך. 320 רגעים שבהם מישהו כרע ברך, פתח קופסה, ובתוך מציאות של מלחמה בחר בעתיד.

הדרך השקטה להמשיך

מה שמרגש כל כך, הוא איך כל זה קרה. אנשים מכל רחבי העולם התגייסו. הביאו זהב שאפשר להתיך, יהלומים שעברו בירושה, תרומות ורצון טוב. אלון פנה לשותפים עסקיים בארץ ובעולם, ובזכותם וגם בזכות הלב הרחב של אנשים, נולדו עוד ועוד טבעות.

אלון לא הופך את האבל להצגה. הוא לא מבקש תשומת לב. הוא לא מדבר בסיסמאות. הוא יושב עם זוגות, שומע את הסיפור שלהם, מתאים טבעת, מחכה לתמונה מההצעה. בשקט. בדיוק. בענווה.

אדיר, בחייו, אהב ליצור. הוא עיצב תכשיטים תחת המותג Flow, חלם, תכנן, אהב יופי שיש בו נשמה. באתר ההנצחה שלו אפשר אפילו למצוא פונט בכתב ידו, מחווה קטנה ומרגשת שמרגישה כמו דרך נוספת שבה הוא עדיין כאן.

ואיך אדיר היה מגיב אם היה רואה את כל זה? אלון מחייך דרך הדמעות, וכמעט שומעים אותו: "אבא, השתגעת לגמרי".

בסוף, זו לא כתבה על שכול, וגם לא על טבעות. זו כתבה על אבא שהבין שזיכרון אמיתי הוא לא משהו שמניחים על מדף, אלא משהו שלוקחים איתך הלאה. אלון מסיקה בחר, בדרכו, להמשיך את מה שאדיר ייצג כל כך בטבעיות: אהבת חיים, נדיבות ותנועה קדימה. ואם היה יכול לומר לו היום עוד דבר אחד, מעבר לכל הטבעות, החיבוקים והבתים שנבנו מאז, זה כנראה היה פשוט: "אדירי, אני אוהב אותך לנצח. ומתגעגע מאוד".

ואלון, בידיים של צורף ובלב של אבא, דואג שהתנועה הזו לא תיעצר.

לתרומות ותמיכה בפרוייקט הטבעות: jgive.com/donation-targets/151826
אתר הנצחה: remember-adir-mesika.com