הפחד שלא באמת נעלם

"אני חושבת שכמעט כל שנה," היא אומרת לי ומחייכת, "יש איזו תקופה שאני נכנסת לאתרי הדרושים. רק להסתכל."

אני מופתעת. "באמת?" "כן," היא עונה בכנות שמדהימה אותי.

"פתאום מגיע איזה פחד קטן... אולי מה אני אעשה אם לא יהיו לקוחות? אולי כדאי לבדוק מה יש בחוץ? ואז זה עובר לי."

אני שואלת אותה אם הפחד הזה באמת נעלם עם השנים.

"לא," היא מחייכת. "הוא עדיין מגיע לבקר. ההבדל הוא שהיום אני כבר לא נותנת לו לקבל החלטות בשבילי. פעם הוא היה מנהל אותי. היום אני יודעת שהוא פשוט חלק מהדרך."

אני עוצרת רגע וחושבת בליבי, כמה בעלי עסקים היו מודים בזה?

בעולם שבו כולם עסוקים להראות כמה הם מצליחים, רינת בוחרת דווקא לספר על הרגעים שבהם היא לא בטוחה.

ואולי דווקא בגלל זה האמנתי לה מהמשפט הראשון.

כשהדרך לעצמאות מתחילה במחנק

הדרך לעצמאות לא התחילה מחלום. היא התחילה מתחושת מחנק.

שנים עבדה כשכירה בחברות גדולות, הצליחה, הביאה לקוחות, אבל הרגישה שהמקום שבו היא נמצאת כבר לא רואה אותה.

"עברתי דברים מאוד קשים," היא מספרת. "הבטיחו לי להתקדם ולא קידמו אותי. היו מצבים שהרגשתי שמנצלים אותי. וכשאני מרגישה שמעמידים אותי בפינה, שם אני כבר לא יכולה להישאר."

באותם ימים היא הייתה נשואה, אמא לילדים קטנים, בעל שנמצא הרבה בחו"ל, בית שכולו על הכתפיים שלה.

גם בעלה התקשה להבין למה היא עוזבת משכורת בטוחה ויציבה.

"הוא פחד," היא אומרת בפשטות. "אבל אני הרגשתי שאין לי ברירה."

והמשפט הזה חוזר אצלה יותר מפעם אחת. "לא הייתה לי ברירה."

לא כי מישהו הכריח אותה פשוט כי היא כבר לא יכלה לחיות רחוק מעצמה.

ואז היא מספרת משהו קטן, כמעט בדרך אגב, אבל הוא נשאר איתי הרבה אחרי.

"הייתי יוצאת מוקדם בבוקר וחוזרת מאוחר בערב. הסתכלתי על הבית שלי, שאני כל כך אוהבת, ואמרתי לעצמי: אני אוהבת את הבית הזה, אבל אני כמעט לא נמצאת בו. הבת שלי הייתה יותר עם המטפלת מאשר איתי."

היא מחייכת. "כולם חשבו שלהיות עצמאית יהיה יותר קשה. בשבילי, דווקא העצמאות הייתה הדרך לחזור הביתה."

התכונה שפעם הייתה חולשה

באמצע השיחה היא מגדירה את עצמה בשתי מילים. "אני טיפוס מרצה." לרגע היא נשמעת כמעט מתנצלת.

"פעם חשבתי שזו חולשה. שאני זמינה מדי, נותנת יותר מדי, תמיד עונה, תמיד מנסה לעזור."

אבל אז קרה משהו.

במקום להילחם בעצמה, היא התחילה להסתכל על אותן תכונות מזווית אחרת.

"פתאום הבנתי שאלה בדיוק הדברים שהלקוחות שלי צריכים ממני. הם לא מחפשים רק מישהי שיודעת לשלח. הם מחפשים מישהי שאפשר לסמוך עליה."

ואז היא שוב מחייכת. "בזוגיות זה לא תמיד עבד לטובתי. בעבודה זה הפך ליתרון הכי גדול שלי."

בסוף אנשים רוצים שמישהו באמת יראה אותם

אני שואלת אותה מה הרגע שעיצב אותה כאשת מקצוע.

היא לא מספרת על עסקה גדולה. לא על הישג. לא על משלוח מורכב.

היא חוזרת עשרים שנה אחורה.

"לקוח התקשר אליי ואמר משפט אחד." היא עוצרת. "פשוט לא אכפת לכם."

היא עדיין זוכרת איך הוא אמר את זה.

"המשפט הזה נחרט בי. כי הבנתי שבסוף כולנו רוצים להרגיש שלמישהו באמת אכפת."

אולי בגלל זה, לאורך כל השיחה, היא כמעט לא מדברת על מטענים.

היא מדברת על אנשים.

על אמון.

על קשרים.

על מערכות יחסים.

"הלקוחות שלי לא מחפשים רק פתרון. הם רוצים לדעת שיש מישהו שנמצא איתם."

"בסוף אנשים עובדים עם אנשים," היא אומרת. "גם אם אהיה יקרה בעוד חמישים דולר או זולה בעשרים, זה כבר לא הסיפור. אם יש אמון, המחיר כבר לא מנהל את מערכת היחסים."

לא לחפש למה אי אפשר, אלא איך כן

וברגע הכול מתחבר לי. רינת לא באמת מוכרת שילוח.

היא מוכרת את התחושה שיש על מי לסמוך כשהדברים מסתבכים.

"אני יכולה להגיד ללקוח 'אי אפשר'," היא מסבירה. "ואני יכולה להגיד לו 'אני בודקת'. אלה שני עולמות."

גם כשהתשובה בסוף תהיה שלילית. גם כשהפתרון לא קיים. "אני תמיד אנסה למצוא מה כן. לא מה לא."

ואולי זה בכלל משפט שמתאר את הדרך שבה היא חיה.

 כשהלחץ כבר לא מנהל אותך

הקורונה.

המלחמה.

שמיים שנסגרים.

טיסות שמתבטלות.

משלוחים שנתקעים.

"אני לא נלחצת," היא מחייכת. "או לפחות... אני משתדלת שלא יראו."

ואז היא מוסיפה משפט שאני כל כך אוהבת.

"לחץ דווקא מניע אותי. אני מספיקה יותר. אני מדייקת יותר. אני אפילו יותר טובה."

לא כי היא אוהבת לחץ, אלא כי היא למדה לא לפחד ממנו.

מה ששלך, שלך

אבל התובנה הגדולה ביותר שלה בכלל לא קשורה לעבודה.

היא קשורה לגירושים, לפחד לאבד, לחשש שליווה אותה שנים.

"מתוך העבודה הפנימית שעשיתי הבנתי משהו שמבחינתי הוא זהב."

היא עוצרת.

"מה ששלך, שלך."

אני מבקשת ממנה להסביר.

"כשאתה פועל מתוך פחד לאבד, אתה כבר לא באמת אתה. אתה רודף. אתה מתאמץ יותר מדי. אתה מוותר על עצמך."

ומה קרה כשהיא הפסיקה?

"התחלתי להסכים לוותר."

לוותר על לקוח שלא מתאים.

על קשר שלא עושה לה טוב.

על מקומות שבהם היא כבר לא יכולה להיות היא.

"חשבתי שאם אני אוותר, יישאר לי פחות," היא אומרת.

"בפועל... הגיע הרבה יותר."

לא רק להעביר מטען, אלא להיות שותפה לדרך

לקראת סוף השיחה אני שואלת אותה מה הדבר הכי חשוב בעבודה שלה.

היא לא מדברת על מחזורי מכירות. לא על עובדים. לא על גודל החברה.

"אני רוצה להיות שותפה לדרך," היא אומרת. "לא רק לעשות בוקינג מכאן לכאן. לחשוב עם הלקוחות, לעזור להם, לבנות משהו ביחד."

פתאום ברור לי שגם כאן היא לא באמת מדברת על שילוח.

היא מדברת על אנשים.

אני מצפה לשמוע מקצועיות.

דיוק.

זמינות.

היא מנידה בראש.

"הכי חשוב זה אמון."

אחר כך שירות.

אחר כך אחריות.

כל השאר כבר מגיע מעצמו.

העסק הוא רק התוצאה

בסיום אני אומרת לה בחיוך:

"רינת, את יודעת שזו בכלל לא כתבה על שילוח, נכון?"

היא צוחקת.

"ברור."

ואז היא מסיימת במשפט שמסביר הכול.

"אני לא באה למכור את שירותי השילוח שלי. אני רק באה לספר את עצמי דרך זה."

יצאתי מהשיחה הזאת עם מחשבה אחת.

כולנו מחפשים את המקום שבו אנחנו סוף סוף לא צריכים להתאמץ להיות מישהו אחר.

אצל רינת נויפלד, המקום הזה התחיל במשלוח אחד, עבר דרך לא מעט פחדים, ובסוף הפך לעסק.

אבל האמת?

העסק הוא רק התוצאה.

הסיפור האמיתי הוא על אישה שלמדה, אחרי הרבה מאוד שנים, שהדבר הכי בטוח בעולם הוא לא עבודה קבועה, לא לקוח גדול ולא משכורת בסוף החודש.

אלא הידיעה הפשוטה והעמוקה:

מה ששלך, שלך.

בואו להכיר מקרוב:  

פייסבוק: https://www.facebook.com/share/1GHuBkKYzs/?mibextid=wwXIfr

אינסטגרם: https://www.instagram.com/rinatnoifeld?igsh=MXh4MHpzZm80YzlpbQ%3D%3D&utm_source=qr