ובכל זאת, בכל פעם שמגיע חודש אוגוסט, משהו בי חוזר אל אותם קיצים שבהם הבית היה מלא חיים. מגבות רטובות שהתייבשו על הכיסאות, חברים שנכנסו ויצאו בלי לדפוק בדלת, מקרר שהתרוקן בקצב מסחרר, ארוחות שהתארכו הרבה מעבר למה שתכננו, וצחוק שהתערבב עם ויכוחים קטנים על מי שוטף כלים.

יחד עם כל השמחה הזאת, היו גם ההתלבטויות שכל הורה מכיר.

איך מאפשרים חופש מבלי לאבד את המסגרת?

איך שומרים על סדר יום כשנדמה שכל הכללים יצאו גם הם לחופשה?

ואיך מגדלים ילדים שיהפכו יום אחד למבוגרים שיודעים לעמוד על רגליהם?

היום, במרחק השנים, אני מבינה שאלו לא היו רק שאלות של הורות. אלו היו שיעורים עמוקים ביוגה.

להכין אותם לחיים

הייתה החלטה אחת שמעולם לא הטלנו בה ספק. מהרגע שהילדים הגיעו לגיל שבו יכלו לעבוד, חלק מהחופש הגדול הוקדש לעבודה. כך אני גדלתי בקיבוץ, ובעיניי זהו אחד השיעורים החשובים ביותר שאפשר להעניק לילדים.

לא מפני שהיו חייבים לפרנס את עצמם. ולא מפני שרצינו למלא להם את הזמן.

עשינו זאת מפני שהאמנו שערכים אינם נלמדים רק במילים.

אני עדיין זוכרת את אחת הפעמים שבהן אחד הילדים חזר מהעבודה הראשונה שלו. הוא הניח את המשכורת על השולחן בגאווה. פתאום הכסף כבר לא היה רק אמצעי לקנות משהו שרוצים. הוא הפך לשעות של מאמץ, לאחריות, להתמדה ולעמידה בזמנים.

רצינו שילמדו מהי מחויבות. להבין שכסף הוא ביטוי לזמן, לעבודה ולהשקעה. לדעת שכאשר רוצים להגשים חלום, יש דרך שכדאי ללכת בה.

במבט לאחור אני מבינה שלא לימדנו אותם לעבוד. הכנו אותם לחיים.

השיעורים הגדולים ביותר לא התקיימו בסטודיו

במשך שנים חשבתי שאני מלמדת יוגה בעיקר בסטודיו .עם הזמן גיליתי שהתרגולים המשמעותיים ביותר   שלי התרחשו דווקא בבית.

למדתי שתרגול אינו נמדד בכמה זמן אנחנו מצליחים להחזיק תנוחה. הוא נמדד בדרך שבה אנחנו מחזיקים ערכים. בהתמדה, בסבלנות, בהקשבה, בנחישות וביכולת להציב גבולות גם כשזה לא תמיד פשוט. הרי תרגול היוגה אינו מסתיים כשמקפלים את המזרן. הוא מתחיל מחדש בכל פעם שאנחנו פוגשים את החיים.

דווקא הגבול יוצר את החופש

לאורך השנים פגשתי לא מעט הורים שחששו להציב גבולות, במיוחד בתקופת החופש הגדול.

כאילו חופש אמיתי פירושו לעשות כל מה שרוצים.

אבל היוגה לימדה אותי דבר אחר. הגבול אינו ההפך מחופש. הוא התנאי שמאפשר לו להתקיים.

כשאנחנו מתרגלים יוגה אנחנו בוחרים במסגרת. אנחנו מתרגלים באופן קבוע, נושמים בתשומת לב, מקשיבים לגוף ושומרים על יציבות. דווקא מתוך המסגרת הזאת נוצרים שקט, בהירות ותחושת חופש.

כך גם במשפחה.

ילדים אינם זקוקים ללוח זמנים נוקשה. הם זקוקים לעוגנים. לשעות שינה שמכבדות את הגוף. לארוחות שמפגישות את בני המשפחה סביב שולחן אחד. לתנועה שמחברת אותם לעצמם, ולזמן משותף לצד רגעים של שקט.

ולא פחות מזה, הם זקוקים למבוגרים שמסוגלים להחזיק את כל אלה באהבה.

הם לא תמיד שמעו אותנו - אבל תמיד ראו דוגמה אישית

ככל שאני מתבגרת, אני מאמינה פחות בכוחה של הטפה ויותר בכוחה של הדוגמה האישית.

ילדים לא תמיד מקשיבים למה שאנחנו אומרים, אבל הם מתבוננים היטב במה שאנחנו עושים.

הם רואים כיצד אנחנו מתמודדים עם עייפות. כיצד אנחנו מדברים אל בני הזוג שלנו. איך אנחנו מגיבים לאכזבה. האם אנחנו מכבדים את הגוף שלנו. האם אנחנו יודעים לעצור לרגע, לנשום, לצאת להליכה או להעניק לעצמנו כמה דקות של שקט.

זו הסמכות ההורית שאני מאמינה בה. לא סמכות שנשענת על כוח, אלא כזו שנולדת מתוך עקביות, נוכחות ואמון.

בבהגווד גיטה נאמר:

"כפי שפועל האדם הנעלה, כך פועלים גם האחרים; הדרך שהוא מתווה נעשית להם למופת."
(פרק ג', פסוק 21).

המורים הראשונים של ילדינו אינם עומדים מול לוח בכיתה, אלה הם אנחנו שחיים לצדם ומראים להם, יום אחר יום, כיצד מתמודדים עם קושי, כיצד מכבדים אנשים, כיצד מבקשים סליחה, כיצד מתמידים גם כשאין חשק, וכיצד שומרים על הלב פתוח. אנחנו נותנים להם דוגמא והם רואים אותנו.

זו גם מהותה של היוגה, לא לדבר על הדרך אלא, ללכת בה.
זוהי דוגמא אישית שמעניקה את הלימוד המשמעותי ביותר.

זו גם מהותה של היוגה. לא לדבר על הדרך, אלא ללכת בה.

הזרעים שאנחנו זורעים

היום, כשהבית שקט יותר וכל אחד מילדיי בונה את חייו, אני מבינה שהדברים שנשארו איתם אינם בהכרח האטרקציות של הקיץ.

לא בטוח שהם זוכרים כל פארק מים, כל בילוי או כל נסיעה.

אני מאמינה שנשארו איתם דווקא הרגעים הקטנים, הארוחות המשפחתיות, הטיולים בטבע.

השיחות, הצחוקים, העבודה הראשונה והגבולות שהצבנו באהבה.

אלו המתנות הגדולות ביותר שאנחנו יכולים להעניק לילדינו.

לא חיים נטולי קושי, אלא היכולת להתמודד איתו.

לא פתרון לכל בעיה, אלא שורשים של אחריות, חמלה, הקשבה ואמונה בעצמם.

היוגה לימדה אותי שהתרגול היומיומי אינו מכין אותנו לשיעור הבא. הוא מכין אותנו לחיים.

וכך גם ההורות. לטפח בילדינו את הכוחות שימשיכו לשאת אותם הרבה אחרי שכבר לא נצעד לצדם.

בסופו של דבר, הקיץ תמיד יחלוף. אבל הערכים שנזרעים בו ימשיכו לצמוח בליבם של ילדינו עוד שנים רבות. אולי זו המתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים להעניק להם.

הורות בעיני היא חלק של תרגול היוגה העמוק ביותר.