רגע לפני יום כיפור ביקשת מקלוד לעבור על שנה שלמה של שיחות, החלטות והתלבטויות ולספר לך מה הוא רואה כשמחברים את כל הנקודות. הוא החזיר לך דפוסים שלא הבחנת בהם, דברים שידעת אבל דחית שוב ושוב, וגם תשובה אחת שהצליחה לעקוץ. ומשם עלתה שאלה גדולה יותר: האם חשבון נפש מול מי שאינו שופט אותנו הוא בהכרח רדוד יותר, או שאולי דווקא מולו אנחנו מעזים להיות כנים באמת? ומה זה אומר על כל השיחות שאנחנו כן מנהלים עם אנשים?

למה אנחנו מחכים לרגע הנכון כדי להתחיל לדאוג לעצמנו?

אנחנו אמנם עדיין באוקטובר, אבל מבחינתי זה בדיוק הזמן להתחיל לתכנן קדימה. נובמבר הוא חודש יום ההולדת שלי, והשנה הוא נתן לי סיבה טובה לפתוח מפה, לחשוב לאן הייתי רוצה לנסוע, ובעיקר איזו תערוכה הייתי רוצה לראות בדרך.

לקראת יום בריאות הנפש הבין־לאומי, 10 באוקטובר 2026

ההיזון החוזר (פידבק) ביני לבין תלמידיי - הלמידה ההדדית שבה הם לומדים ממני ואני לומדת מהם - הוא שנותן לי תקווה ומפיח בי רוח טובה. בהוראה נכונה ומיטיבה נוצרת שותפות שבה הכיתה הופכת למרחב של צמיחה הדדית, של תלמיד ומורה.

אנחנו כל כך עסוקים בללמוד להיות חזקים. עצמאיים. מתפקדים. כאלה שמסתדרים לבד. ואולי בתוך כל זה שכחנו שגם להישען היא מיומנות.

אנחנו הישראלים אוהבים לארח. לפתוח שולחן, להוסיף עוד כיסא, לקרוא לילדים ולחברים ולהכניס הביתה גם את מי שהודיע ברגע האחרון. אבל דווקא הבתים שלנו לא תמיד מתוכננים לחיים האלה: לארוחות שישי שמתארכות, לחגים רבי־משתתפים ולרגע שבו שישה אנשים הופכים פתאום לחמישה־עשר. אז איך מתכננים בית שנעים לחיות בו ביום־יום — ויודע להתרחב בדיוק כשצריך?