מאת רותי ויינברג, מורה בכירה ליוגה ובעלת סטודיו "יוגה עם רותי", אבן יהודה
כמעט סוף שנת הלימודים. ובחרתי הפעם לספר לכם על ההשפעות המטיבות של תרגול יוגה בגיל ההתבגרות.
כמי שעובדת שנים רבות עם נערות, אני רואה את ההתמודדות הלא פשוטה עם דימוי עצמי ודימוי גוף, עם הקושי לחוות תחושה של קבלה.
לרוב בתחילת שנת הלימודים, כשהקבוצה מתגבשת, עולים דפוסים שמראים לי כמה לא קל היום לנערות: המדיה החברתית, המצלמות בטלפונים, והעיסוק הדומיננטי באיך אני נראית.
לפעמים אני רואה גם את הקושי עם תנוחות יוגה מאתגרות.
"אני לא אצליח" הוא משפט שאני שומעת הרבה.
יש לי משפט שלמדתי מהמורים שלי ואני אוהבת לצטט: "כשסיימת גן חובה, האם עלית ישר לכיתה ד'?"
גם כאן אנחנו לומדות בקצב שמתאים לכל אחת, ומתחילות מהצלחה קטנה אחת שמובילה לעוד.
וזה מוביל לשיח פנימי אחר לגמרי: הצלחתי. אני יכולה. אני מסוגלת להתמודד עם קושי.
יש רגעים שקטים בסטודיו, שבהם הגוף נרגע והנשימה מתייצבת. ורק אז, מתוך השקט, עולה קול עדין. לא של הגוף, אלא של האופן שבה הן רואות אותו.
בתחילת השנה נכנסה לסטודיו נערה בכיתה ט'. היא נמנעה מתנוחות מאתגרות, פשוט פחדה שלא תצליח. שמתי לב ואמרתי לה: "אנחנו רק מנסות. אם תרגישי רצון, ננסה יחד." אחרי שבועיים של תרגול היא כבר לא נמנעה מראש, ואמרה לי: "רותי, בפעם הראשונה בחיים שלי אני לא מפחדת לנסות משהו חדש." ביקשתי ממנה להחליף את "אני לא אצליח" ב"אני אנסה, מקסימום אצליח." מהר מאוד הגישה השתנתה. היא מתנסה, נהנית, וחווה הצלחה.
זה, בשבילי, הלב של כל העשייה שלי.
מה קורה לנערות היום
בשנים האחרונות, דימוי הגוף של נערות אינו מתעצב רק מול המראה, אלא בעיקר מול המסך. תמונות ערוכות, פילטרים, גופים שנראים מושלמים באופן כמעט לא אנושי. ההשוואה לא תמיד מודעת, אבל היא נוכחת כל הזמן. היא מחלחלת, ולאט לאט הופכת לקול פנימי.
זהו גיל שבו הגוף משתנה בקצב מהיר. מתעגל, מתרחב, לעיתים מרגיש זר. הנערה פוגשת את עצמה מחדש, לא תמיד מתוך סקרנות. לעיתים מתוך מבוכה, לעיתים מתוך ביקורת, ולעיתים מתוך ניסיון להתאים את עצמה לאידיאל חיצוני.
כאן נכנסת היוגה, לא כפתרון, אלא כמרחב מאפשר.
בתרגול, אנחנו משנות כיוון, מהחוץ פנימה. נערה שמתרגלת לומדת בהדרגה לשאול שאלות אחרות: לא "איך אני נראית" אלא "איך אני מרגישה." לא "האם זה מספיק יפה" אלא "האם זה נעים לי." לא "כמה אני קרובה לאידיאל" אלא "כמה אני קרובה לעצמי."
אין מראות בסטודיו. אין תחרות. אין מדדים. כל אחת על המזרן שלה. עבור נערות רבות זו חוויה שאינה מובנת מאליה: להיות בתוך הגוף מבלי להשוות, לנוע מבלי להוכיח, לנשום ולהרגיש מבלי לשאול אם זה טוב מספיק.
הכוח שבתרגול קבוצתי
כשנערות מתרגלות יחד, הן פוגשות זו את זו לא דרך השוואה אלא דרך שותפות. הן רואות שהן אינן לבד, שגם אחרות חוות חוסר נוחות בגוף. לפעמים, בלי מילים, מתפתח שם חיבור. דרך נשימה משותפת, דרך תנועה, דרך שקט.
שוב ושוב אני רואה את אותה תנועה עדינה: ממעקב חיצוני להקשבה פנימית. כשנערה פוגשת את עצמה שוב ושוב מתוך נוכחות ולא מתוך שיפוט, משהו בה נפתח. לא בהכרח איך שהיא נראית, אלא איך שהיא חווה את עצמה.
ובתוך עולם שמרבה להגדיר ערך מבחוץ, יוגה זו אולי אחת המתנות המשמעותיות ביותר שאפשר להציע לנערות היום.
רותי ויינברג מורה בכירה ליוגה ומוסמכת ביוגה תרפיה, בריגהו יוגה, יוגה לנשים בהריון ויוגה נשית. בעלת סטודיו "יוגה עם רותי" באבן יהודה, המוביל נשים, גברים ונערות להתחבר לעצמם באמצעות כלים מעולם היוגה. כתבה דוקטורט בנושא: "יוגה ככלי לשיפור הדימוי העצמי בקרב נערות".
כרטיס ביקור דיגיטלי https://get-marketing.co.il/rutyoga
