קרדיט תמונה: משה איילון

מאת: עוז כהן

יש רגעים שבהם ההיסטוריה לא מתרחשת רחוק. לא בגבול, לא בשדה קרב, אלא כאן - בתוך שגרת החיים המוכרת שלנו. במקומות כמו אבן יהודה, הביטחון מעולם לא היה מושג תיאורטי; הוא היה חלק בלתי נפרד מהיום-יום, מאז ימי הקמתה של המושבה.

מחרשה ביד אחת, רובה בשנייה.

כבר בשנות השלושים, עם ראשיתה של המושבה, פעלו תושבי המקום במסגרת "ההגנה". הם הקימו מערך שמירה מקומי שהתבסס על עיקרון פשוט: אחריות אישית וקהילתית. בהמשך, השתלבו רבים גם במסגרת ה"נוטרים" – כוח שמירה יהודי שפעל באישור המנדט הבריטי ואפשר הגנה מאורגנת יותר על הבתים, הילדים והפרדסים המלבלבים.

השמירה לא הייתה תפקיד של יחידים בלבד; היא הייתה חלק מהזהות המקומית. אלו היו לילות ארוכים של סיורים בין החלקות, מארבים בדרכים חשוכות ושגרה שבה האחריות אינה מסתיימת עם שקיעת החמה. אותם אנשים שעיבדו את האדמה ביום, היו אלו שנשאו את נטל השמירה עליה בלילה.

השבת השחורה בפרדס.

בשנות החמישים, לאחר קום המדינה, נדמה היה לרגע שהאיום התרחק, אך המציאות בשרון סיפרה סיפור אחר. חדירות המסתננים המשיכו להפר את השקט, והמרחב החקלאי נותר פגיע.

ב-9 באוקטובר 1956, השגרה הזו נקטעה באחת. בפרדס סמוך לנווה הדסה עבדו פועלים כבכל יום - שקט של עבודה, של אדמה, של חיים. ואז, בתוך המרחב המוכר כל כך, התרחש הבלתי נתפס. יחיאל פינרו וזכריה רצאבי נרצחו במקום על ידי מסתננים. ישראל פליישר הצליח להימלט, ואביגדור, בנו של זכריה שהיה עד לזוועה, ניצל והזעיק עזרה. זה לא היה אירוע מרוחק במהדורת החדשות; זה קרה כאן, בלב המושבה.

"דור המייסדים לא הפריד בין חיים לביטחון, בין עבודה לאחריות. מתוך המציאות הזו צמחה תרבות של שייכות וערבות הדדית"

זיכרון שנטוע באדמה.

ההלם במושבה היה עמוק. לא רק בגלל האובדן הנורא, אלא בגלל ההבנה הכואבת עד כמה המרחק בין שגרה לאסון הוא דק ושברירי. למחרת הרצח יצא צה"ל לפעולת תגמול רחבת היקף בקלקיליה (מבצע שומרון), אך באבן יהודה נותר הזיכרון המקומי  חשוף, פשוט וחד.

שמותיהם של יחיאל פינרו וזכריה רצאבי הי"ד ממשיכים להדהד בין שבילי המושבה, במקום שבו הביטחון מעולם לא נלקח כמובן מאליו. הסיפור הזה איננו רק פרק מצהיב בספרי ההיסטוריה; הוא עדות חיה לדרך שבה נבנתה הקהילה שלנו. מתוך השכול והקושי צמחה תרבות של שייכות, של ערבות ושל זיכרון, שממשיכה ללוות את אבן יהודה עד היום.