גורו פורנימה, הנחגג בליל הירח המלא הראשון של חודש אשאדהה (יולי), הוא אחד מאותם ימים. ברחבי הודו, במנזרים, באשראמים, במקדשים ובבתים פרטיים, תלמידים מתכנסים כדי להביע הכרת תודה למוריהם. זהו יום המוקדש לקשר העמוק שבין תלמיד למורה, קשר שנחשב במסורת היוגית לאחד המקודשים והמשמעותיים ביותר במסע הרוחני.
המילה "גורו" מורכבת משתי הברות בסנסקריט: "גו" פירושה חושך, ו"רו" פירושו זה שמסלק. הגורו הוא מי שמסייע להסיר את החשכה של הבורות ומראה דרך לתלמיד לגילוי האור הפנימי, לגילוי העצמי.
במסורת היוגית, גורו אינו בהכרח אדם אחד. ישנם מורים רבים בדרכו של אדם.
הגורו הראשון הוא ההורים, המעניקים חיים ומלמדים את צעדינו הראשונים בעולם.
הגורו המלמד הוא המורה שמעניק ידע, מיומנות והכוונה.
הגורו המדריך הוא זה שמלווה אותנו בצמתים משמעותיים ומסייע לנו לזהות את הכיוון הנכון.
הגורו הפנימי הוא קול התבונה השקט המתגלה מתוך תרגול, התבוננות וניסיון חיים.
ומעל כולם ניצב במסורת היוגית הגורו הרוחני, זה שאינו מלמד רק ידע או כיצד לפעול, אלא מסייע לתלמיד להכיר את טבעו העמוק ביותר.
לכן גורו פורנימה איננו רק חג של אדם אחד. זהו יום של הכרת תודה לכל אותם אנשים שהאירו עבורנו את הדרך, בדוגמה אישית ובעצם נוכחותם. זוהי מסורת של יום הוקרה לשושלת המורים שמעבירה את הידע מדור לדור.
נוכחת בחסד
ביולי 2008 זכיתי לחוות את גורו פורנימה בואראנסי, העיר העתיקה שעל גדות הגנגס, עיר שמיליוני תפילות נישאות בה מדי יום כבר אלפי שנים. עד היום, כשאני חושבת על אותו יום, הזיכרון אינו עולה כסיפור אלא כחוויה חושית שלמה.
אני זוכרת את האור. אור רך של בוקר קיץ הודי חם ולח. את קולות הרחוב שחדרו מבעד לחלון חדרי. את צלילי הפעמונים הרחוקים ממקדש סמוך. את התחושה המיוחדת ששררה באוויר, כאילו העיר עצמה מתכוננת למשהו קדוש.
את הבוקר פתחתי במדיטציה. ביום הזה מניחים כוונה מעומק הלב למורה, ולי היה גם רצון להיזכר מדוע בכלל יצאתי למסע הזה שהביא אותי עד הודו.
הרחובות היו מלאים באנשים, בריחות תבלינים, בפרחים צבעוניים ובקריאות הרוכלים. קניתי מאחד הרוכלים מאלה (שרשרת פרחים) עשויה פרחי יסמין וציפורן חתול וממתק קטן שאוכל להעניק למורה. מתנה צנועה, ודווקא הפשטות הזו ריגשה אותי.
איך מודים לאדם שהשפיע על חייך? ואיך ניתן במילים או במתנה להודות על כל מה שקיבלת?
היינו קבוצה של תלמידים מישראל כשהגענו לביתו של גורוג'י. הרחוב הסואן נותר מאחור.
מעבר לשער חיכתה חצר פנימית שקטה. הרצפה הייתה שטופה ומבריקה. אבני האבן הקרירות תחת כפות הרגליים יצרו תחושת רוגע מיידית. ניחוח קטורת עדינה התערבב בריח הפרחים הטריים שהונחו בכל פינה.
אנשים הגיעו ללא הפסקה. צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, תלמידים ותיקים לצד חדשים. כולם באו מתוך אותה תנועה פנימית של הכרת תודה. לא היה שם פאר, ובכל זאת היה שם משהו מלכותי.
גורוג'י ואשתו ישבו יחד על שתי כורסאות מרופדות בקטיפה אדומה. מאחוריהם נתלה בד צבעוני ועליו תמונת נוף. הם קיבלו את פני התלמידים בסבלנות אינסופית.
אני זוכרת שהתבוננתי בכל המתרחש מהצד. בתלמידים שניגשו, באופן שבו השתחוו, והגישו את המנחה שהביאו אליו.
הטקס עצמו היה פשוט ויפהפה. אש הודלקה על מגש עמוס פרחים, אורז וחפצי פולחן. קבוצת תלמידים שרה מנטרות, והצלילים מילאו את החצר. מישהו מזג צ'אי מתוק לכוסות חרס קטנות.
לרגע הרגשתי שאני נמצאת בתקופה עתיקה ומוכרת, ואני חלק מחוליה בשרשרת שנמשכת אלפי שנים.
ואז הגיע תורי. אני זוכרת את המבוכה. הייתי ישראלית רחוקה מהבית, רחוקה מהתרבות שבה גדלתי. ידעתי מה נהוג לעשות, אבל עדיין הרגשתי מעט זרה בתוך כל הטקסיות הזו.
ניגשתי אליו בהיסוס. הוא הרים את מבטו אליי והטה קלות את ראשו. הנחתי את המאלה סביב צווארו.
הרגע עצמו נמשך שניות ספורות. אבל בתוכי הזמן עצר. הבטתי בפניו והוא הביט בי. לא היו שם מילים. רק מבט שיש בו נדיבות, פשטות וקבלה. עיניו הטובות נגעו במקום עמוק בלב שלי. הרגשתי כאילו כל המרחק בין הודו לישראל, בין תלמידה למורה, בין חיפוש למציאה, נעלם לרגע.
הגשתי לו את הממתק שהבאתי. הוא צבט ממנו חתיכה קטנה, טעם ממנה, חייך והנהן בראשו. עד היום אינני יודעת להסביר מדוע דווקא הרגע הזה נחרת בי בעוצמה כזו.
בתוכי עלתה שאלה. מהו אותו דבר בלתי נראה שעובר בין מורה לתלמיד?
מה גורם לאנשים לחצות יבשות, להקדיש שנים של תרגול ולחזור שוב ושוב אל אותו אדם?
עם השנים אני חושבת שהבנתי. לא משום שקיבלתי תשובה, אלא משום שחוויתי אותה.
על חסד המורה
לאורך השנים פגשתי מורים. חלקם לימדו אותי אסאנה, אחרים לימדו נשימה, פילוסופיה או מדיטציה. היו כאלה שלימדו אותי באמצעות מילים, והיו שלימדו באמצעות שתיקה.
ככל שחולפות השנים אני מבינה יותר ויותר שהמתנה הגדולה ביותר שמורה מעניק אינה ידע.
ידע אפשר למצוא בספרים. המתנה הגדולה היא הנוכחות והיכולת לראות באדם אחר אפשרות גדולה יותר מזו שהוא רואה בעצמו. להזכיר לנו, גם ברגעי ספק, מי אנחנו יכולים להיות.
במסורת היוגית אומרים שהמורה מאיר את התלמיד כמו הירח. הוא אינו מייצר את האור בעצמו, אלא משקף עבור התלמיד את האור שכבר קיים בתוכו. כי בסופו של דבר, תפקידו של המורה אינו ליצור תלמידים שתלויים בו, אלא לסייע להם לגלות את האור הפנימי שלהם.
ביום גורו פורנימה אני נזכרת בכל המורים שפגשתי בדרכי. באלה שלימדו אותי יוגה, באלה שלימדו אותי חיים, ובאלה שבמפגש קצר אחד הותירו חותם שנשאר עד היום. שום מסע רוחני אינו מתרחש ללא מי שמחזיק עבורנו את הפנס עד שנצליח לראות את הדרך בעצמנו.
מן הצד של התלמידה אל הצד של המורה
חלפו שנים רבות מאז אותו יום בואראנסי. אני ממשיכה ללמוד, לתרגל וללמד, ופגשתי מאות תלמידים ותלמידות על מזרן היוגה ומחוצה לו.
לעיתים, במהלך שיעור או בסיומו, אני מביטה בפניו של תלמיד ומוצאת את עצמי נזכרת באותו רגע רחוק בחצר ביתו של גורוג'י.
לא משום שאני רואה את עצמי כמורה במובן שבו ראיתי את מוריי. להפך, ככל שהשנים חולפות, כך גדלה בי ההערכה לגודל האחריות הכרוכה בהוראה.
אני מבינה יותר שמורה אינו מי שמחזיק בכל התשובות. מורה אמיתי הוא מי שממשיך להיות תלמיד. מי שממשיך ללמוד, לחקור ולהתבונן.
משום כך אני מבינה היום טוב יותר את מה שקיבלתי. לא רק ידע, טכניקה ופילוסופיה. הם לימדו אותי כיצד להיות בנוכחות ולהקשיב. לפגוש אדם אחר ללא שיפוט. ולהישאר נאמנה לדרך גם בתקופות של קושי, אובדן וספק.
אני מבינה היום את האופן שבו המורה מתייחס לאנשים, את הדוגמה האישית שהוא מעניק, את הצניעות, את הסבלנות ואת הדרך שבה הוא חי את חייו. הפילוסופיה היוגית מדברת על כך שהידע עובר מלב אל לב, לא דרך לימוד של השכל.
כשהייתי תלמידה צעירה, לא ממש הבנתי את משמעות הדברים. היום אני מבינה מדוע אותו מבט קצר של גורוג'י נחרט בזיכרוני יותר מהרצאות שלמות.
תפקידו של מורה אינו ליצור תלמידים שילכו בעקבותיו. תפקידו לעזור להם לגלות את הדרך שלהם.
וזה נשאר איתי מאז.
ביום גורו פורנימה אני חשה הכרת תודה עמוקה למוריי, בהודו ובישראל. לאלה שלימדו אותי באמצעות מילים ולאלה שלימדו אותי באמצעות דוגמה אישית.
אני נזכרת באותה חצר בואראנסי, בריח הקטורת, בשירת המנטרות, במאלה שהחזקתי בידי ובמבט הטוב שפגש אותי לרגע אחד.
והלב, גם אחרי כל השנים הללו, עדיין קד קידה.















