לא יער צפוף ואפל היה השרון, אלא יער פארק רחב. עצים גדולים עמדו במרווחים זה מזה, כאילו כל אחד מהם קיבל מן הארץ חלקת זיכרון משלו. ביניהם פרחו פרחי החמרה, עברו רועים, בעלי חיים ושבילי עפר, והשרון נשם בקצב איטי יותר מזה שאנו מכירים היום.
אבן יהודה יושבת בלב הסיפור הזה. מחקרים מלמדים שאחד מגושי אלון התבור המשמעותיים בשרון השתרע באזור קדימה ואבן יהודה. כלומר, האלונים אינם רק סיפור כללי של השרון. הם חלק מן הזיכרון הנופי של המקום שלנו.
אחר כך באו הפרדסים.
הם הפכו לסמל ההתיישבות, העבודה, האמונה והמאמץ האנושי להפריח את השרון. סביב הגרעין הבנוי של אבן יהודה השתרעו בעבר פרדסים רבים, והם היו חלק בלתי נפרד מדמותה של המושבה. אבל גם הפרדס, חשוב ככל שהיה, לא היה ראשית הכול. מתחת לזיכרון הפרדסים מונח זיכרון קדום יותר: זיכרון האלון.
היום נותרו מן היער הגדול רק שרידים. שמורת אלוני קדימה, עצים בודדים, חורשות קטנות וכתמי טבע מפוזרים. אבל דווקא מפני שנותר מעט כל כך, יש לשרידים האלה משמעות גדולה. כל אלון תבור ותיק באזורנו הוא לא רק עץ. הוא עד. הוא מספר על השרון שהיה כאן לפני הבנייה, הכבישים והצפיפות ששינו את פני המרחב.
מי שעומד היום ליד אלון תבור ותיק באזורנו, מתקשה שלא לתהות מה היה רואה העץ הזה אילו ידע לספר.
לפני מספר שנים נעשה באבן יהודה מעשה יפה של חיבור בין עבר, טבע וקהילה. המועצה, בשיתוף תושבים ותלמידי בית הספר "הראשונים", טיפחה את חורשת האלונים המקומית. במסגרת הפעילות ניקו את השטח, סידרו אותו, טמנו פקעות של צמחי בר מקומיים וזרעו פרחי בר.
זו לא הייתה רק עבודת ניקיון או גינון. זו הייתה פעולה של השבת זיכרון למקום. ניסיון ליצור ריאה ירוקה בלב היישוב, אבל גם להציב סימן דרך חי לעברו המפואר של השרון.
יש בפעולה הזו אמירה חינוכית עמוקה. כאשר תלמידים נוגעים באדמה, טומנים פקעת, מפזרים זרעים ומבינים שהעץ שמעליהם הוא שריד לנוף קדום, הם אינם רק לומדים שיעור בטבע. הם לומדים שיעור בזהות. הם מבינים שהמקום שבו הם חיים לא התחיל בהם, ולא יסתיים בהם. הוא ניתן להם למשמרת.
לכן, כאשר אנו מדברים על שימור טבע באבן יהודה ובסביבתה, איננו מדברים רק על ירוק בעיניים. אנו מדברים על זיכרון, על זהות, על אחריות, על היכולת של יישוב לזכור לא רק את ראשוניו, אלא גם את הנוף שקדם להם.
כי אבן יהודה אינה מתחילה רק בצריף, בפרדס או בבית הראשונים. היא מתחילה גם באדמת החמרה, ברוח השרון, בפקעת הנטמנת באדמה, בפרח הבר העולה בחורף ובצל הרחב של אלון התבור.
