תמו החגים.

הלו"ז הצפוף חזר למחוזותינו, ואני שבתי אל שערי בית הספר, אל הריח המוכר של ספרים ומחברות ואל המולת הנעורים.

לא תמיד הייתי מורה, אך נדמה שהיה זה בלתי נמנע: אימי ז"ל, אשת חינוך מופלאה ונדירה, הניחה בי יסודות. היא לימדה, חינכה ועיצבה דורות של תלמידים והייתה עבורם משמעותית כל כך עד שיש שזוכרים אותה ומוקירים את פועלה עד היום, למעלה משישים שנה! ממנה ספגתי את ערכי החינוך העמוקים ודרכה למדתי את רזי השליחות האדירה שטמונה במקצוע ההוראה. כששמעה על רצוני לעשות הסבה מקצועית מעריכת דין, הביעה אמנם הסתייגות קלה - כמי שהכירה מקרוב את הקשיים, השחיקה והמורכבות של המערכת. אך במהרה נתנה לי אימי את ברכת הדרך והייתה גאה בי מאוד.

היום, 5 באוקטובר, מציינים ברחבי העולם את יום המורה הבין-לאומי.

בעיניי, להיות מורה פירושו להסכים להיכנס אל מקום שבו עוברים את כל קשת הרגשות הקיימים בעולם: מפסגות של אושר צרוף, סיפוק וגאווה ועד לתהומות של כאב, תסכול וייאוש. לא כל אחד מסוגל לשאת את הרגש הזה יום-יום, לשמור על לב פתוח מול עשרות נפשות צעירות פועמות ולהוות עבורן עוגן יציב. בכל יום שמורה שם פעמיו לבית הספר, הוא בוחר מחדש לחיות כך, ואין לקבל זאת כמובן מאליו.

אין זה סוד שמצב החינוך כיום מציב אתגרים חסרי תקדים במקצוע ההוראה, וכדי להבטיח את עתיד ילדינו, עלינו למשוך אל המערכת את האנשים הטובים והאיכותיים ביותר. מורה טוב אינו רק סוכן של ידע, אלא דמות שניתן להישען עליה, עוגן בטוח שיודע להסתכל לכל תלמיד בעיניים ולראות את נפשו פנימה. הבחירה והיכולת להביא אנשים ראויים כאלה אל תוך הכיתות היא תנאי הכרחי לכך שדור העתיד שלנו יגדל בסביבה מצמיחה, מכילה ומאמינה. זוהי האחריות שלנו כחברה להבטיח לכל כיתה ייכנס מורה שרואה את התלמיד באמת ונותן לו כלים נכונים לחיים.

התלמידים שלי הם המראה שלי, והם אנשים שאני אוהבת עד מאוד. הצלחתם היא הצלחתי, ליבם חשוב לי יותר מכול, ואני שואפת להעניק להם מרחב בטוח שבו מותר לטעות, ללמוד, לפרוח ולהישען. ההיזון החוזר בינינו - הלמידה ההדדית שבה הם לומדים ממני ואני לומדת מהם - הוא שנותן לי תקווה ומפיח בי רוח טובה. בהוראה נכונה ומיטיבה נוצרת שותפות שבה הכיתה הופכת למרחב של צמיחה הדדית, של תלמיד ומורה. התחושה הזו, שבה הלב של המורה והלב של התלמיד נפגשים, היא שעמדה לנגד עיניי כשכתבתי את השיר שלפניכם.

חַלּוֹן פָּתוּחַ בְּכִתַּת הַלֵּב

 

אַתְּ הַשִּׁעוּר הֶחָשׁוּב שֶׁלִּי,

כָּל שֶׁזָּכִיתִי לִלְמֹד מִמֵּךְ

חָקוּק עַל לוּחַ,

לֹא יִמּוֹג לְעוֹלָם.

יַלְדַּת נְמָשִׁים זַכָּה, מַבָּטֵךְ נִשְׁמַת־אוֹר,

כָּל הַנְּשִׁימוֹת כֻּלָּן לִרְשׁוּתֵךְ.

עֵינַיִךְ זִקּוּקִים רַכִּים, כְּנָפַיִךְ פִּקְּחִיּוֹת,

מִלּוֹתַיִךְ מִתְפָּרְצוֹת

דִּבְרֵי מַלְאֲכֵי פָּז.

 

הֲיִי נְדִיבָה לָךְ, דַּבְּרִי

אֵלַיִךְ לִפְנֵי הַכֹּל, טְלִי

אֵיכוּת לְעַצְמֵךְ.

אוֹתִיּוֹת קְטַנּוֹת יַחְלְמוּ אִתָּךְ,

עוּפִי לִמְחוֹזוֹת רָז תְּמִירִים

עַד שֶׁלֹּא תֶּחְסְרִי דָּבָר.

 

תַּלְמִידָתִי,

חַלּוֹנֵךְ פָּתוּחַ בְּכִתַּת לִבִּי

לָעַד.

 

כרמית מנדל-עדני

מתוך: "זמן בציר"