מה הקטע של דור אדמשטיין?

דור אדמשטיין, בן 37, נשוי לענבר ואב לנגה (4) וארבל (1.5) נולד וגדל באבן יהודה.

כמה שבועות אחרי שסטודיו קטע נפתח מחדש באבן יהודה, הגיעה אליו משפחה שדור הכיר מקורס המייקרים של השנה הקודמת. האם סיפרה לילדים שיש נגרייה פתוחה ושאפשר לבוא. התגובה שלהם הפכה מבחינתו לתמצית של כל מה שהוא מנסה ליצור במקום.

"באותו רגע הם פשוט זרקו את המסכים לצד. שלושה ילדים. הם לקחו דפים, ישבו במשך דקות ארוכות ושרטטו מוצרים שהם רוצים לבנות. אחר כך הם הגיעו עם השרטוטים האלה, מלאי תשוקה, והתחילו לעבוד. אמא שלהם עמדה שם וכל הזמן אמרה כמה מדהים לראות את זה."

איש לא החרים להם את הטאבלט ולא נשא נאום על זמן מסך. הם פשוט גילו שיש מקום שבו אפשר לקחת רעיון מהראש, להעביר אותו לדף ואז לנסות לבנות אותו בידיים. באותו רגע, זה היה מעניין יותר מהמסך.

כדי להבין מדוע הרגע הזה מרגש את דור כל כך, צריך לחזור אל הבית ברחוב האורן שבו גדל. בית שלא רק גרו בו. בית שבנו.

גדלת בתוך נגרייה?

"נולדתי וגדלתי באבן יהודה, ברחוב האורן. אבא שלי נגר, ואבא שלו היה קבלן, אז אני דור שלישי לעבודה בידיים. אבא בנה בעצמו את הבית שבו גדלתי וסבא עזר לו. כל החיים הוא שילב בין כמה עולמות. הוא אימן כדורסל, היה אזרח עובד צה"ל ובמקביל בנה דקים, פרגולות, גדרות, בתי עץ ופרויקטים בחצרות. עד היום אפשר לראות בחצרות באבן יהודה עבודות שלו. את האהבה לעבודה עם אנשים קיבלתי גם מאמא שלי, אשת חינוך שהפעילה גנים פרטיים באבן יהודה ובתל מונד. היום אני מבין שאני משלב בין שני העולמות שלהם: החינוך שלה והנגרות שלו."

לכאורה, זה החומר שממנו עשויים סיפורי ייעוד מושלמים: ילד מחזיק מברגה לצד אביו ויודע שיום אחד ימשיך את השושלת. דור דווקא מסרב ליישר את הזיכרון כך שיתאים לסוף.

"כשהייתי ילד עזרתי לו והחזקתי מברגה, אבל לא נשאבתי לזה כל הזמן. מה שבאמת הכניס אותי לנגרות היה הרגע שבו עברתי לדירה משלי בבאר שבע והבנתי שאני צריך לבנות לעצמי דברים. התחלתי ממש עם פטיש ומסמר. אחר כך עברתי למברגה. משם הכרתי חבר'ה שעבדו בידיים והגעתי ל'הכולבויניק', מחסן ציוד שיתופי שבו אפשר לקחת כלי ולהחזיר. מהר מאוד הבנו שאנחנו לא רוצים רק לשאול כלים. רצינו לעבוד ביחד."

"נוצרה שם קהילה שקראו לה 'הרשת', והחלטנו להקים נגרייה קהילתית. מצאנו בית ספר בשכונה ד' שהיה בו מרחב עבודה למגמת עיצוב, ובשעות אחר הצהריים קיבלנו את הנגרייה לידיים. בהתחלה הכול היה התנדבותי. אנשים הגיעו לעבוד בסבסוד, בתשלום ממש נמוך. זה היה מפגש קהילתי חלומי. אחר כך בנינו מודל כלכלי של קבוצות, סדנאות וקורסים, ואני הפכתי למנהל העסקי של המקום."

שם התקבע אצלו רעיון שילך איתו הלאה: נגרייה יכולה לייצר שולחן או כיסא, אבל היא יכולה לייצר גם מפגש, ביטחון ותחושת שייכות.

איך עוברים מנגרייה קהילתית לתערוכת הצעצועים בנירנברג?

"אני אוהב להמציא ולפתח דברים. בגיל 21 רשמתי פטנט והקמתי עסק של הצללות. אחר כך המצאתי משחק של קלפים שקופים ומכרתי אותו לקודקוד. הם נתנו לי מענק, חתמו איתי על חוזה תמלוגים ולקחו את המשחק לתערוכת הצעצועים בנירנברג."

"בתקופה של הנגרייה הכרתי את אור דובקובסקי, שהפך לשותף שלי במיזם 'נעימה'. הוא הביא את הצד הפיזיקלי והמוזיקלי, ואני את הצד היזמי והמייקרי. בנינו קסילופונים בהתאמה אישית. אנשים הזמינו מנגינה, ואז יכלו להקיש על הצלילים משמאל לימין ולגלות אותה, גם בלי לדעת לנגן. קנו אותם לחתונות, לכניסה לבית, ועיריית באר שבע התקינה כמה מהם במרחבים ציבוריים."

"פתאום נפל לנו האסימון. אם מבוגרים יכולים לנגן בלי לדעת לנגן, למה שלא נעשה דבר כזה לילדים? יצרנו כלי מודולרי עם תווים צבעוניים. הילדים מרכיבים מנגינה שהם כבר מכירים, יודעים לשיר ולרקוד, ואז מנגנים אותה משמאל לימין."

"טסנו לנירנברג בגלל משחק הקלפים, אבל ארזנו גם גרסה קטנה של המשחק המוזיקלי, בערך בגודל של לוח שש-בש. הצגנו אותו לחברת הצעצועים החינוכיים הגרמנית Beleduc, והם החליטו להשאיר אותו אצלם. התחיל משא ומתן, ורק אחרי שנתיים חתמנו על חוזה תמלוגים. המשחק הפך למוצר Let’s Play, והחברה מפיצה אותו היום בעשרות מדינות. היינו חלק מהפיתוח עד הפרטים הקטנים, מבחירת השירים ועד הדרך שבה המפעל ייצר את התווים. פתאום רעיון שהיה לנו בידיים קיבל דרך להגיע לילדים בכל העולם."

אז שם נולד "סטודיו קטע"?

"כשחזרנו מנירנברג עוד לא היה חוזה. השארנו את המשחק אצל הגרמנים ורק התחלנו את הדרך הארוכה של המשא ומתן. אבל אני חזרתי עם דרייב מטורף. אמרתי לעצמי: וואו, אני שם. אני הולך לעוף עכשיו. הבנתי שאני חייב לפתוח מקום."

"חיפשתי שם שיחבר בין העולם של היצירה והעבודה בידיים לבין משהו עם אופי. פתאום עלתה לי המילה 'קטע'. לכל אחד יש את הקטע שלו, וזה הקטע שלי. וגם בעבודה בעץ יש קטע שמסמנים ואז חותכים.

ידעתי שלא תהיה שם רק נגרות. יהיו קסילופונים, פעמוני רוח, המצאות, מייקרינג והדפסות תלת-ממד. יהיה למקום קטע שהוא מעבר. וככה נולד סטודיו קטע."

פרסומת

ואז הגיעה הקורונה. מה עושים עם סטודיו שאי אפשר להזמין אליו אנשים?

העיתוי היה כמעט אכזרי. דור כבר לקח מקום והיה מוכן להתחיל, ובקודקוד המשיכו לבחון את משחק הקלפים שלו. ואז העולם נסגר.

"הקורונה טרפה את הקלפים, תרתי משמע. בקודקוד החליטו לעצור פיתוח של משחקים חדשים, ואני ישבתי במקום החדש ושאלתי את עצמי איך אני יכול להיות רלוונטי עכשיו."

"פעם היה לי רעיון ליצור ערכות נגרות עד הבית, ובתקופת הקורונה ידידה הזכירה לי אותו, אמרתי לה: טוב, תהיי הלקוחה הראשונה. מה את קונה? היא אמרה: יאללה, תעשה לי אדנית. הכנתי ערכה, חתכתי את העץ, ארזתי ברגים, מקדח, קוביית שיוף ולוחות לתרגול, כתבתי חוברת וצילמתי את עצמי לסרטון. משם העסק התגלגל במהירות. אנשים הזמינו המון ערכות. הם חיפשו מה לעשות, ופתאום הייתה להם סדנת נגרות בתוך הסלון."

"היה לי חשוב שזה לא יהיה איקאה. באיקאה כבר עשו לך את החורים ואתה רק מחבר ביניהם. אצלי אנשים היו צריכים לסמן, לקדוח, לשייף, להבריג ולהתאמץ. רציתי שאחרי שהם מסיימים הם ירגישו שהם באמת התנסו בנגרות. שהם עברו שלב. שהם לא רק הרכיבו משהו. הם בנו אותו."

"בהתחלה חשבתי לשמור את סרטוני ההדרכה בגוגל דרייב, כדי לא לחשוף את הידע. בסוף העליתי אותם ליוטיוב, רק בלי המידות. ואז הם התחילו לגלגל אותי חבל על הזמן. אנשים מצאו אותי בחיפוש והתקשרו. חלק אמרו: תשמע, אני יודע לבנות, רק תביא לי את חוברת ההדרכה. פתאום הבנתי שלא רק העץ שווה כסף. גם הידע שלי, ההדרכה, ההסברים, החוברות והסרטונים."

בסגר הבא הוא שכר סדנה בצפון לכמה שבועות, צילם, ערך ושיווק בעצמו. כך נולד הקורס המקוון 'פשוט נגרות', עם יותר ממאה שיעורים, ואחריו קורס SketchUp לתכנון רהיטים. הסטודיו הפיזי נסגר, אבל הידע של סטודיו קטע מצא דרך להיכנס לבתים.

אם העסק המשיך לעבוד, למה היה חשוב לפתוח שוב מקום פיזי?

ב-2021 הצטרף דור לעמותת 'הגל שלי', שם ניהל עסק חברתי ובהמשך תוכנית ארצית גדולה של משרד הרווחה. המעבר למרכז הוביל לסגירת הסטודיו בבאר שבע. במשך כחמש שנים נשאר "סטודיו קטע" ללא בית פיזי, אבל לא נעלם. המוצרים הדיגיטליים המשיכו להימכר, אביו של דור הכין חלק מהערכות, והרעיונות חיכו.

אחרי שחזר לאבן יהודה נכנס דור להוראה.

היום הוא מחנך ומורה למתמטיקה בבית הספר 'הראשונים', ומנסה שוב ושוב לקצר את המרחק שבין המחברת לידיים.

"בנינו ספסלים ללמידה בחוץ, ואני מלמד מתמטיקה דרך נגרות. במקום רק לכתוב מהן זוויות צמודות, אפשר לחתוך לוח ולראות אותן. כשהמתמטיקה הופכת למשהו שאפשר למדוד ולבנות, היא כבר לא נשארת רק במחברת. לחיבור הזה אני קורא 'נגרותיקה'."

"בשנה האחרונה לקחתי את מדפסת התלת-ממד שכבר הייתה בבית הספר והשמשתי אותה. בשיעורי מחשבים עם כיתות ו' יצאנו מעבר לסילבוס ויצרנו כמה פרויקטים. בשלב מסוים הכיתה שלי לימדה כיתה מקבילה איך למדל בתלת-ממד. זה החזון שלי לשנה הבאה: שהילדים האלה יהיו מנטורים לשאר בית הספר. ילד בכיתה ו' שיודע למדל יכול כבר מחר ללמד ילד בכיתה ג'. לא צריך להכשיר את כל המורים לפני שמתחילים."

אבל השילוב בין הוראה לנגרות בתוך בית הספר רק חידד את מה שהיה חסר מחוץ לו.

"הבנתי שאני רוצה להכניס לחיים שלי עוד משהו. אני אוהב לעבוד בידיים, אני אוהב להמציא ואני רוצה לעודד יצירה ומייקרינג אצל ילדים, נוער ומבוגרים. המוצרים הדיגיטליים עבדו, אבל רציתי שוב מקום."

מה קורה היום מאחורי הדלת של "סטודיו קטע"?

ביולי 2026 נפתח "סטודיו קטע" מחדש ברחוב האלה 27 באבן יהודה. דור בחר קומה גדולה, קרובה לבית הספר ובקצה שכונת מגורים, במקום שאפשר גם להרעיש בו. בית הקפה והפאבים הסמוכים הופכים סדנה פרטית או זוגית לפתיחה טבעית של ערב.

"הרעיון הוא ללמד נגרות לילדים, לנוער ולמבוגרים. לקיים קורסים, סדנאות לקבוצות וסדנאות פרטיות, ולפתוח נגרייה פעם בשבוע למי שרוצה להגיע עם פרויקט משלו, גם אם הוא יודע לעבוד וגם אם הוא עוד לא יודע מאיפה מתחילים."

בקיץ 2025, עוד לפני שהסטודיו נפתח מחדש, קיים דור בחצר ביתו שני מחזורים של קייטנת מייקרים. הילדים פירקו משטחים, בנו אדנית ופעמון רוח. ההצלחה חיזקה אצלו את ההחלטה לפתוח מקום ממוזג ומסודר, שמתאים גם למבוגרים. בקיץ 2026, במקום החדש, הילדים בנו כלי נגינה, ספסל נעליים ואדנית גדולה. הם גם מידלו בעצמם בתלת-ממד והדפיסו מחזיקי מפתחות אישיים.

"אני לא רוצה שהילדים רק יבצעו הוראות. אני רוצה שהם יחשבו מי ישתמש במה שהם בונים, יכינו אבטיפוס, יטעו, ישנו וינסו שוב. הטעות היא לא הרגע שבו הפעילות התקלקלה. היא הרגע שבו מתחילים להבין באמת."

ומה החלום הגדול הבא?

"מועדון מייקרים בשעות הצהריים. אני רוצה שילדים מכיתה ג' ומעלה יוכלו להגיע לכאן אחרי בית הספר. במקום לשבת שעתיים מול מסך, הם יוכלו להכין שיעורי בית אם צריך ואז לעבוד בעץ, בחשמל, באלקטרוניקה ובהדפסות תלת-ממד. להגשים רעיונות."

החזון אינו מסתיים בילדים.

פרסומת

דור רוצה שהמקום כולו ידבר את אותו ערך של יצירה ועבודה בידיים, ושמורים, יוצרים, אמנים ומבוגרים שרוצים ללמוד מאפס ימצאו בו מקום.

במקביל, דור מחפש יוצרים נוספים שיצטרפו למקום וישכרו בו חללי עבודה. בסטודיו יש גם מרחב גדול
להשכרה, שיכול להפוך לבית ליוצרים שמחפשים מקום לעבוד, ליצור ולהתפתח בו.

קורס, סדנה פרטית, ערב זוגי או נגרייה פתוחה לפרויקט שחיכה שנים כי לא היה איפה, עם מי או איך להתחיל.

אלא שבין הרצון לבנות לבין המברגה הראשונה עומד לא פעם משפט אחד מוכר.

"החשש הכי נפוץ הוא של אנשים שחושבים שהם לא יכולים. שזה גדול עליהם. שזה לא הם. הם אומרים: יש לי שתי ידיים שמאליות. אבל עם הדרכה נכונה, ליווי נכון וקצת אמונה, הם מנסים וההתנסות פשוט גורמת להם להאמין בעצמם."

גם שיטת ההוראה של דור אינה מוצר גמור. היא משתנה בכל פעם שהוא רואה תלמיד מסתבך, מנסה שוב ולבסוף מצליח.

"אני כל הזמן לומד מתוך הלימוד. אני רואה מה עובד, משפר את השיטה ומחפש טכניקות שיעזרו לתלמידים להבין לעומק. אני מנסה לפשט את הדברים כדי להנגיש אותם, אבל לא לקחת מהם את החוויה של לפתור משהו בעצמם."

כך חוזר הסיפור אל שלושת הילדים שהניחו את המסכים בצד. לא מפני שמישהו דרש מהם לוותר על משהו, אלא מפני שמאחורי הדלת חיכה להם דבר שרצו יותר.

"זה כל הקטע. לא לקחת לאנשים את המסך, אלא לתת להם משהו שהם רוצים לעשות יותר. לא לבנות בשבילם, אלא להיות שם ברגע שבו רעיון עובר מהראש אל הידיים. ואז הם מסתכלים על מה שנמצא מולם ואומרים: אני בניתי."