לפני כמה ימים, בצעידת הבוקר שלי, ראיתי אדם נשען על עץ. הוא הזיע והיה חיוור. משהו במראה שלו גרם לי לעצור. שלא אעזוב אותו ככה, חשבתי, וניגשתי אליו.

שאלתי אם הוא צריך עזרה.

"לא, לא, אני בסדר."

הצעתי להביא את הרכב שלי ולהסיע אותו הביתה. הוא סרב בנימוס ואמר שאין צורך להטריח אותי. לא מפני שלא היה צריך, כך נדמה לי, אלא בעיקר מפני שלא רצה לגרום לי לצאת מהמסלול בו צעדתי.

אמרתי לו שאשאר איתו עד שירגיש שהוא יכול להמשיך. שזה ממילא בדרך שלי, שחם מאוד ושלא הייתי רוצה שימשיך לצעוד לבד.

נשארתי לידו ופתחתי  בשיחה. ראיתי שאינו חש בטוב ונשארתי לא עשיתי שום דבר מיוחד. רק עצרתי חיכיתי זמן מה וכשהוא היה מוכן להמשיך ללכת צעדתי יחד עד לביתו.

המפגש הקטן הזה המשיך ללכת איתי, חשבתי על שתי המילים האלה:

לא רוצה להטריח.

כמה פעמים אנחנו אומרים אותן בחיים?

אני בסדר.
אל תדאגי לי.
אני אסתדר.
לא צריך.
לא נעים לי לבקש.

אנחנו כל כך עסוקים בללמוד להיות חזקים. עצמאיים. מתפקדים. כאלה שמסתדרים לבד.

ואולי בתוך כל זה שכחנו שגם להישען היא מיומנות.

ביוגה אנחנו לומדים לייצב את הגוף והתודעה. אנחנו גם לומדים להישען. על הרצפה על קיר. על הנשימה. אנחנו לומדים להחזיק, וגם להרפות. לומדים למצוא יציבות, אבל גם להרגיש איפה אפשר לשחרר את המשקל ולהיתמך. יש משהו עמוק מאוד ברגע שבו הגוף מבין שהוא לא חייב לעשות הכול לבד.

אחת המתנות הגדולות שהתרגול יכול לתת לנו להבין שיציבות אינה קשיחות.

למעשה הוא מלמד אותנו שיעור עמוק יותר:

להיעזר אינו מפחית מהיכולת שלי.

להפך. היכולת להכיר במה שאני צריך, ולדעת לקבל תמיכה במקום הנכון, היא חלק מהיציבות שלי.

גם יציבה טובה אינה יציבה שקפאה במקום. היא יציבה שיודעת לנוע.

להיות יציב אין פירושו ששום דבר לא יזיז אותי, להפך. יציבות אמיתית מאפשרת לי לפגוש תנועה.
להתכופף בלי לקרוס. להשתנות בלי לאבד את עצמי. להיות חזקה, בלי להפוך לנוקשה.

זה נכון גם לחיים.

אנחנו לא באמת אמורים לעבור אותם בלי להזדקק לאף אחד. אנחנו זקוקים לאנשים לקשר ומגע וגם למילה טובה. למישהו שיחכה לנו עוד חמש דקות. למישהו שיישב לידנו בלי למהר לתקן.

ובכל זאת, כמה קשה לנו לפעמים להיות בצד שמקבל. קל יותר להיות זו שעוזרת זו שמארגנת זו שמקשיבה, ושנותנת. אבל לקבל?

לקבל דורש ממני להסכים לרגע לא להיות בשליטה. להודות שאני לא יכולה לבד. ובעיקר  להאמין שמישהו אחר באמת רוצה להיות שם בשבילי. בלי חשבון. בלי תמורה. פשוט כי אנחנו בני אדם.

גם כאן נמצא החיבור העמוק בין היוגה לבין החיים.

אנחנו גדלים לתוך הרעיון שלהיות חזקים פירושו להסתדר לבד. לא להכביד. לא להזדקק. להיות אלה שאפשר לסמוך עליהם. ואני תוהה אם בתוך כל השנים שבהן למדנו לעמוד על הרגליים, שכחנו משהו לא פחות חשוב:

ללמוד להישען.

כמורה ליוגה, אני פוגשת את זה כל הזמן.

אנשים מגיעים אל המזרן כדי להתחזק, להתגמש, לשפר שיווי משקל, לנשום טוב יותר. למצוא את השקט בתוכם. אבל עם השנים למדתי שהתרגול הוא הרבה מעבר למה שהגוף מסוגל לעשות.

הגוף מספר לנו משהו על האופן שבו אנחנו חיים.

יש מי שמחזיק חזק מדי.

יש מי שמתקשה להרפות.

יש מי שמפחד לאבד שליטה.

ויש מי שכל כך רגיל להסתדר לבד, שכבר כמעט שכח איך זה מרגיש כשמותר לו להישען.

היוגה אינה מלמדת אותנו רק איך להחזיק את הגוף, היא מלמדת אותנו איך להיות עם עצמנו.

איך לפגוש את המגבלה בלי להילחם בה. איך לנשום אל תוך מקום לא נוח. איך לדעת מתי להתאמץ ומתי להרפות. מתי להחזיק ומתי לשחרר.

אלו התמודדויות שיוצאות איתנו מהמזרן אל העולם

איך אני פוגשת את החולשה שלי? איך אני מגיבה לחולשה של האחר?

האם אני ממהרת לתקן?
ממהרת לתת עצה?
ממהרת לפתור?

או שאני יכולה פשוט להיות שם? כי לפעמים האדם שמולי בכלל לא צריך שאפתור לו את החיים.
הוא רק צריך לדעת שהוא לא לבד בתוכם.

וזה מחזיר אותי גם לקהילה.

אנחנו מדברים הרבה על קהילה, על חיבור, על ערבות הדדית. אבל אולי קהילה מתחילה במקום הרבה יותר פשוט כמו למשל ביכולת לראות.

לראות מי קצת מתקשה. מי שקט היום. מי לא הגיע.
מי תמיד עוזר לאחרים ואולי אף פעם לא מרשה לעצמו לבקש. ומי עומד לידנו ואומר "אני בסדר", למרות שאולי הוא לא ממש.

קהילה אינה מקום שבו כולם חזקים כל הזמן. אולי להפך.

קהילה היא מקום שבו מותר לנו לפעמים לא להיות חזקים.

מקום שבו אפשר להישען בלי להתבייש. ומקום שבו אנחנו יודעים להיות גם כמו העץ.
לא תמיד צריך להגיד משהו ולא תמיד צריך לדעת מה לעשות. אלא פשוט להיות שם.

זו כנראה גם אחת הסיבות שאני אוהבת כל כך את היוגה.

כי שוב ושוב היא מחזירה אותי לאמת פשוטה: אנחנו לא נפרדים באמת.

הנשימה שלי מושפעת מהסביבה שלי. הגוף שלי מגיב למי שנמצא לידי. נוכחות של אדם אחר יכולה להרגיע אותי. מבט יכול לשנות את האופן שבו אני מרגישה. ואפילו כשאני לבדי על מזרן היוגה, אני אף פעם לא באמת לבד. אני חלק ממסורת, ממורים שלימדו אותי, מתלמידים שלימדו אותי לא פחות, מקבוצה, מקהילה, מאנשים שהולכים יחד איתי בדרך.

ביוגה יש מילה יפה לזה: זה נקרא  סנגהה  קהילה של תרגול.

אנשים שהולכים יחד בדרך. לא מפני שכולם נמצאים באותו מקום. אלא מפני שאף אחד מאיתנו לא צריך ללכת את כל הדרך לבד.

יש משהו מעניין מאוד בנתינה ובקבלה, לרובנו קל יותר לתת.

אנחנו יודעים להיות שם בשביל אחרים. להסיע, לארגן, להקשיב, לבשל, לעזור, לדאוג.

אבל, כשמישהו מציע לנו את אותו הדבר בחזרה, לפעמים יוצאת מאיתנו תגובה כמעט אוטומטית:

"לא, תודה. אני מסתדרת."

כאילו עצם הצורך בעזרה אומר משהו על הערך שלנו.

כאילו אם אני צריכה להישען, אני פחות חזקה. אולי ההפך הוא הנכון. אולי אדם חזק באמת הוא לא מי שאינו זקוק לאף אחד. אלא מי שמסוגל להכיר בצורך שלו בלי להתבייש בו.

וזה, בעיניי, שיעור יוגי עמוק מאוד. היוגה אינה מבקשת מאיתנו להיות מושלמים.

היא מבקשת מאיתנו להיות נוכחים. לראות מה קורה עכשיו, להרגיש, להבחין, ולפעול מתוך מה שאנחנו באמת פוגשים, ולא מתוך מה שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים להיות.

הפילוסופיה של היוגה אינה נשארת בעיניי בספרים או במילים בסנסקריט.

היא פוגשת אותנו ברגעים הקטנים. כשאני כועסת ובוחרת לנשום לפני שאני מגיבה. כשאני מבינה שהגוף שלי עייף ומפסיקה לדחוף אותו. כשאני מצליחה להקשיב לאדם שמולי בלי למהר לתת עצה.

וכשאני אומרת: כן. אני צריכה עזרה.

ועכשיו אוקטובר מגיע. החגים מאחורינו, הקיץ מתחיל להתרחק, ואנחנו חוזרים לשגרה.

שוב עבודה.
שוב משימות.
שוב לוחות זמנים.
שוב החיים.

חשבתי על זה שהרבה פעמים אנחנו מדברים עם שינוי העונה ותחילתה של שנה גם על התחלה חדשה, אבל אולי השנה אני לא רוצה להתחיל מחדש, אלא רוצה להמשיך. להמשיך עם מה שכבר למדתי:

עם היכולת לעצור וההסכמה לא לדעת הכול.

עם האפשרות לבקש.

עם הנכונות להציע עזרה בלי לכפות אותה.

עם היכולת להקשיב באמת. ביחד עם ההבנה שלפעמים "אני בסדר" הוא באמת "אני בסדר".

יחד עם ההבנה שלפעמים "אני בסדר" הוא באמת "אני בסדר". ולפעמים, אם יש לי תחושה שלא, מותר לי לשאול שוב בעדינות. בלי ללחוץ.

ובעיקר עם הידיעה שאנחנו לא אמורים להחזיק הכול לבד.

אולי זו התחלה מסוג אחר. לא החלטה גדולה וגם לא רשימת מטרות ולא הבטחה להיות אדם חדש.

רק שינוי קטן באופן שבו אני פוגשת את עצמי ואת מי שסביבי.

אולי בפעם הבאה שמישהו יציע לי עזרה, לא אמהר לומר "לא, תודה".

אולי בפעם הבאה שאפגוש מישהו שנראה קצת כמו אותו אדם שנשען על העץ, אני אעצור וביום אחר אני עצמי אהיה זו שנשענת עליו.  החיים מבקשים מאיתנו קצת גמישות ואיזון בין נתינה לקבלה והפוך.

אין באמת צורך להיות חזקים כל הזמן, אלא גם לדעת, ולהסכים שמישהו אחר יחזיק איתנו קצת מהמשקל. שלהישען זו אינה חולשה.
אלא עוד דרך להיות ולהרגיש ביחד.

אולי זו גם הסיבה שהמפגש עם אותו אדם נשאר איתי.

הוא פשוט הזכיר לי משהו שקל לשכוח.
שגם אני וגם אתם, כולנו, זקוקים לפעמים לעץ.